כשאתה יושב כ"כ הרבה שעות בש.ג., ההסתברות שיצוצו לך
טיפוסים שונים ומשונים אינה קטנה...
היה זה בשבוע האבטחה שלי בבסיס, כאשר את רוב שמירותי
ביליתי בש.ג., שם עבדתי על שיפור חבטות הכף-יד והגב-יד
שלי בפינג-פונג. זאת עשיתי בעזרתם האדיבה של כל זבובי
הבסיס (שהחליטו להתנחל ביום קיצי אך נאה זה בש.ג.
וסביבתו), תוך שימוש בעיתון כלכלה מגולגל בידי השמאלית.
חמישה מן השרצים הגיחו מול פרצופי בתמרוני אוויר-אוויר
ואוויר-קרקע, ואני יצאתי לחסלם אחד אחד! היפלתי את שערי
הבורסה על אחד מהם שנחת על אדן החלון, הטחתי את
המט"ח באחר שזימזם על מושב הכיסא שלידי, ולבסוף העלאתי
את האינפלציה רק על מנת להפוך דף בעיתון ולהוריד את
שער הדולר בחבטת "סמאש" מדוייקת על הדלת, שם עצר
זבוב שלישי לרגע הפוגה. שני הניצולים הנותרים ברחו דרך
הדלת אל פנים הבסיס להזעיק עזרה. הרגשת נקם קלה
התמקמה בליבי, והנחתי את נשקי המגואל בכנפיים ושאר
חלקים לצידי, מוכן להמשיך במלאכת השמירה וההגנה על
הבסיס ע"י התבוננות ריקנית בכביש המוביל אליו ושורות עצי הדקל
שמצדדיו.
אולם, לא היה לי זמן רב לנוח על זרי הדפנה, שכן לפתע חמשת
המעופפים קמו לתחיה והחלו להמשיך במתקפה רצחנית
כנגד העצבים שלי- עוברים ביעף מול עיני ונוחתים על איזורים
שונים בגפיי [מעצבן!] ופרצופי [משגע ת'שכל!].
מבט חודרני בכלי הנשק האימתני שלי (מתוצרת "מעריב"),
הבהיר לי כי אכן קטלתי את הממזרים קודם לכן (חלקי גופותיהם
הפזורות על העיתון לראיה), וכי כעת מדובר בקרובי משפחותיהם
הנוקמים. למרות חבטותי החוזרות ונשנות ברחבי המבנה, נראה
כי לא היה לדבר סוף- בכל פעם שהצלחתי לחבוט למוות במס'
זבובים, הרי שמעבר לפינה חיכו לי עוד אחדים מהם; חיכו
לתורם להיכנס ולמות, כל אחד תורם את גופו למען המטרה
הנעלה של סיום שפיותו של עבדכם הנאמן והורדת הפרופיל
שלו ל-24 נפשי!

הפיסקה הנ"ל נכתבה כעדות נסיבתית ("תירוץ עלוב", כפי
שהמורה שלי לתנ"ך הייתה אומרת), על מנת שיובן מצבי והלך
נפשי באותו רגע, שבעטיו לא שמתי לב לטנדר המיושן שעלה
במעלה הכביש עד לרגע שבו נעמד מול מבנה הש.ג.; או אז
הפסקתי לחבוט בטירוף וחירוף נפש סביבי, ורק הבטתי
בסטריאוטיפ שקפץ החוצה מן הרכב והתקדם לעברי; הוא היה
כבן 45, בעל שיער שיבה, חולצת פסים אדומה משובצת,
מכנסי ג'ינס משופשפות וכרס קטנה שבלתה החוצה מדי כמה
שניות. ושפם. כמובן שאין לשכוח את השפם העבות שצימח
לו מתחת לחוטם, שפם שבלעדיו ספק אם הייתי חושב אותו
לקיבוצניק (או לפחות לסטריאוטיפ של אחד).
הוא התקדם לעברי בצעדים נחושים, הסיט את החלון ואמר
בטון נעים והחלטי: "שלום רב לכבודו!".
"שלום-שלום", עניתי בנימוס, מצפה ממנו להכריז על מטרת
בואו לבסיס, או לפחות לשאול איך להגיע לאילת.

- "תראה, אני רק באתי לשים פה את הכוורות שלי וללכת...",
הוא אמר במהירות.

- "פה?!", הסתכלתי סביב וכלפי פנים הבסיס, בטוח למדי שרידוד
דבש טבעי לא היה נושא שהוזכר ב"שיחת בסיס" עם המב"ס.

- "לא, לא פה בתוך הבסיס שלך", הוא מיהר לתקן אותי, "הנה
פה-שם, מאחורי הגדרות, מאה מטר מהבסיס".

- "תראה, לא נראה לי שאתה..."
"
אתה לא יכול לעצור אותי!", הוא התפרץ לדברי- "אני עושה
הכל חוקי מחוץ לבסיס, לא בתוכו! הייתי יכול להוריד את הכוורות
בלי לשאול אותך בכלל, אבל אני מבין אותך וגם אני הייתי בצבא,
ולא רציתי שאיזה תצפיתן כמוך יושב בש.ג., ופתאום משאית
ואדם כמוני כולו לבוש לבן פורק ארגזים ליד הבסיס, ואתה לא
מבין... ופתאום אני חוטף כדור בתחת!".

- "שוב, אולי אתה צודק מבחינה חוקית, אבל..."

"אתה רואה את זה?! אתה רואה את זה?!", הוא קפץ
בהתלהבות, מצביע מעבר לכתפי לתוך הבסיס; זרקתי מבט
מהיר פנימה, חושש שאולי חוליית מחבלים שיעים הצליחו
להתגנב פנימה בזמן שדיברתי עם "התופעה" שמולי... אולם לא
היה שם דבר. חששתי לשאול מה הוא חושב שהוא רואה שם,
אך הייתי חייב לומר משהו.

- "כן... אני רואה את זה... את מה בדיוק?"

- "את העץ! את העץ! אתה רואה, זה אקליפטוס!"

מכיוון שאת שיעורי הביולוגיה שלי סיימתי בכיתה י' לפני
הביוטופ ומבחנים המצריכים מגדירי צמחים, לא זכרתי כיצד
נראה אחד בדיוק או מהן תכונותיו המיוחדות (אם ישנן כאלו),
ולכן החלטתי להאמין לו; "אז?", שאלתי בחוסר הבנה.
"זה עץ טוב, זה עץ צופני", הוא הדגיש; "דבורים מתות עליו,
והאיזור פה- בעיקר הבסיס שלך- מלא בכאלה".

באותו הרגע הסכים עם עצמו המילואימניק הצעיר (ששמר עד
אותו הרגע בעמדת החיפוי) לבדוק מה פשר המהומה,
והוא נכנס בצעד מרחף ומבט הזוי לתוך המבנה, מציץ
בסקרנות בשנינו.
"שלום מי אתה?" הוא שאל בצון פרחי צפצפני, פיו הפעור משווה
לו הבעה מטופשת.
"אני, אני כוורן", הכריז האיש ושילב ידיו על החזה.
"אה..", הנהן המילואימניק, "מה, יש פה איזה בית קברות של
בדואים בסביבה או משהו?".
"מה??... לא, לא, אני... אני בכלל של דבורים", מילמל הכוורן
בתיקון; "אה.. הבנתי, אתה קובר דבורים... חושרמוטה תפקיד,
מה?", ציפצף המילואימניק הפעור בפה ובנפש.
"כן, כן, תפקיד נחמ... לא, לא תפקיד כזה", אמר הכוורן בבלבול
שלא היה שייך לו כלל; "אני מתחזק כוורות ורודה דבש.
יש לי כוורות בכל מני מקומות בארץ", הוא הוסיף בשמץ גאווה.
המילואימניק נראה כעומד ללכת, אבל זו הייתה תקוות שווא, והוא
נשאר נטוע בקרקע ושאל: "אז מ'תה עושה פה בכל מקרה?".
הסתובבתי לכיוונו והשבתי: "הוא רוצה לשים פה כוורות מחוץ
לבסיס, ואני אמרתי לו ש..." - "הוא לא יכול לעצור אותי!
זה הכל חוקי!", התפרץ הכוורן בתוכחה, "אני שם אותן מחוץ
לבסיס, לא בתוך!"; הוא הביט במילואימניק כמבקש אישור והצדקה,
ומשלא מצא שם דבר מלבד מבט מטופש וחולמני, המשיך:
"הייתי יכול לבוא בלי לשאול והוריד את הכוורות שלי, אבל לא
רציתי שאיזה תצפיתן כמוהו יושב בש.ג., ויראה משאית
ואנשים בחליפות לבנות ויחשוב אולי נחת פה עב"מ, חייזר
או משהו ואתה לא מבין... ופתאום אני חוטף כדור בתחת!".
לא היה ברור כמה מן המידע הזה נקלט בראשו של
המילואימניק, אך הוא שאל בפחד: "הם לא יעקצו אותי?!
כאילו, אם אתה מכניס אותם לבסיס והכל?!". "הדבורים לא
גרות בבסיס", הסביר לו הכוורן כמו לילד קטן, "אלא בכוורות
ליד הבסיס, דבורה יכול לעוף 500 מטר ולחזור לכוורת עם צוף,
זה מרחק מתאים. יותר מזה- הן מתעייפות; אבל אין גשם ואין
מים, ואז אין לא מים לצמחיה ולא לדבורים עצמן...
זו בעיה כלל-ארצית", הוא הוסיף ביגון קל.

- "ארצית, אה?", תרם המילואימניק את דעתו לשיחה.

- "נו בטח, אם לא יהיה פה גשם עוד כמה שבועות, אני
ואחרים כמוני פושטים את הרגל, חבל"ז על הזמן!".

- "מצב חושרמוטה, מה?", סיכם המילואימניק את הדברים.

אח"כ הוא קימר את גבותיו כמנסה לזכור משהו, אולם ללא
הצלחה; "אז למה ת'עושה מה'שתה'עושה דווקא פה ולא
איפשהו אחר?", הוא חקר.
"אתה רואה את זה?! אתה רואה את זה?!", קפץ המשופם בפרץ התלהבות
שני,  מצביע בידו משל היה שלט ניאון זוהר של
מקדונלדס; הטמבל המחפה סובב ראשו, נתן מבט ואמר:
"וואלה, כן, בטח שרואה, גם שומע אותם... בזזז בזזזז
בזזזזז", הוא הנהן, חיוך אווילי מרוח על שפתיו. הכוורן
גילגל את עיניו לעברי כאומר "עם מי יש לי עסק פה", וצעק:
"עוד לא פרקתי את הסחורה אפילו! התכוונתי לעץ! - זה
אקליפטוס, זה עץ טוב, זה עץ צופני- דבורים מתות עליו. מכינות
דבש 100% טבעי!". "טבעי, מה?", חזר המילואימניק לקצרנותו
הרגילה.
"חושרמוטה טבעי!", הגיעה התשובה מתחת לשפם.

בחרתי ברגע ההוא לתפוס את העניינים בידיים ולסיים את
מופע הקרקס הזה; הזכרתי למילואימניק היכן הוא באמת
צריך להיות (בעמדה 30 מטר מאחורי), עשיתי פרצוף תקיף
לכוורן ואמרתי לו: "תראה, אתה אולי צודק מבחינה חוקית-
אבל בכל זאת מדובר באיזור שבו נמצא בסיס מודיעין סודי,
ולכן אני מציע לך לדבר עם הקמב"ציה". "שם נמצא המפקד
של הבסיס?- תן לי אותו!", הוא דרש. חייגתי והעברתי לו את
הטלפון.
"הלו, המפקד?... של הבסיס?... אתה לא?! אז מי אתה?!...
תשמע, קוראים לי <שם שמור במערכת> ואני כוורן שרוצה
לשים כמה כוורות פה שם ליד הבסיס... אתה... לא, אתה לא
יכול לעצור אותי, זה לא בתוך הבסיס, זה חוקי! הייתי יכול לפרוק
ת'כוורות בלי לשאול אף-אחד, אבל יושב פה איזה תצפיתן
בש.ג., ולא רציתי שיראה משאית שפורקים ממנה ארגזים,
אנשים בלבן, מי יודע, אולי איזה מרגלים מצריים מצלמים את
הבסיס... ופתאום אני חוטף כדור בתחת!  מה?... כן, בסדר".
"הוא רוצה לדבר איתך", אמר והעביר לי חזרה את הטלפון;
נשפתי בעייפות מתוסכלת ופלטתי לשפופרת: "נו עידו,  מה
הסיפור עם הטיפוס הזה? יש לו אישור או מה?". עידו כיחכח
בגרונו ואמר: "הסיפור הזה לא מוצא חן בעיני אפ'חד שנמצא בצד
הזה של הקו, אבל אם יש אישור או לא- צריך לדבר עם המב"ס
שיברר עם מפקד המרחב אם הוא יכול לתפוס את מפקד האוגדה ולשאול
אותו. בינתיים... שיחכה בחוץ!".

ואם אתם מעוניינים בסוף סגור לסיפור, צר לי לאכזבכם, שכן
בנקודה זו בעלילה ציפצף השעון הדיגיטלי שלי [10:00],
ואני הוחלפתי ע"י שומר אחר בש.ג.
ובכל זאת, אם תעברו ליד הבסיס שלי יום אחד ותראו מס' כוורות
לבנות לא רחוק מהגדר- אל תתקרבו אליהן; אתם יודעים, יש שם
דבורים בפנים... ואתם עלולים לחטוף כדור בתחת!