בדידות. זה אמור להיות דבר שקט כזה ולבד לא? למה אני מרגיש כל
כך לבד בחיים ועדיין יש כל כך הרבה בלאגן ורעש בחיים שלי? כל
הצעקות האלו מסביב, וכל אלו שמתפגרים בכל מקום וכל החרא הזה.
ועדיין לבד, כל כך הרבה רעש? למה אי אפשר פשוט לעבור לעולם של
דממה? שהקול היחיד שאני ישמע יהיה הרעש של הזיפו שהיא הביאה לי
נפתחת והרעש העמום של סיגרים נשרפת בזמן שאכטה.
היא יצאה מהחיים שלי בגללי, זה אני שעזבתי. מאז אני מרגיש ריק
ובודד אבל לא הייתה ברירה הייתי חייב קצת לבד, אבל איפה השקט
שלי? איפה הלבד האבסולוטי הזה?
דווקא איתה היו רגעים שקטים של לשכב במיטה ולבהות בה ישנה, יפה
והסקס הלחשני שהיה לנו. לא אהבנו רעש כשהיינו ביחד, רק קצת
מוזיקה ברקע, מוזיקה שקטה.
רוב הקשר שלנו התנהל בתוך החדר שלי, בחוץ זה עולם שונה. היה
משהו מיוחד בשקט של שנינו.
העולם הזה כל כך מעוות, בשניים זה יותר שקט מלבד? חייבים לאהוב
בשביל קצת שקט? אני לא יכול לאהוב ברגע זה אפילו את עצמי. אולי
בגלל זה יש לי פה כל כך הרבה רעש?
אבל טוב לי לבד, אין לי מה להשתגע מהשטויות שלה שהיו מחרפנות
אותי, אבל לחבק אותה זה היה הכל. טוב זה צפוי מדפוק כמוני, רעש
לבד, דממה באהבה, מעוות, חולני, אבל אולי זה פשוט ככה, אולי
שום דבר לא יכול להפריע לך כשאתה מאוהב.
קליק (הזיפו שוב נפתחת), מדליק עוד סיגריה ויושב בחושך לבד,
לא יכול בלי השקט שלי ואני לא מוצא אותו. קליק (זיפו נסגרת),
חוטשך, עייפות, העט פיילוט שלי ביד מרצד לו על הנייר, חיים
מעוותים - רעש של סיגריה נשפרת, נשיפת עשן, רגע מופלא של שקט -
רגע נדיר ומופלא של שקט שמופרע על ידי רעש הדכיה של אם-16, רעש
של כדור נכנס לקנה ובום!
שקט, סירנות, צעקות, נסיעה בכי חול נופל אההההההה...
סוף סוף שקט, שקט בודד ומופלא, לעולם יהיה עוד ביחד אבל לעולם
לא יהיה עוד רעש. אולי באמת יש יתרונות במוות ובקבורה, ערמות
העפר באמת מונעות רעש.
אבל אולי אני פשוט מפגר, עדיין אוהב אותה אבל בורח מעצמי, מחפש
אחרי מה שיהיה לי רק איתה, מה שהיה לפני שעזבתי.
ואולי אני אוהב אבל לא מסוגל??? |
