המפה מונחת על המושב שליד הנהג. מסמנת דרכים שמובילות לכל
מקום, או לאף מקום. הרוח מכה בפנים שורפת את הלחיים הצורבות
מדמעות שיבשו. שלום חנוך שר על סיפורי מעשיות ואני נוסע לבסיס.
הקפיצו אותי אחרי השבת, כי יש מתח בצפון, ואני נוסע דרומה. אני
מזדחל בצד השמאלי של הכביש כשמכונית ב.מ.וו שחורה עוקפת אותי
מימין. איש זר מסתכל עליי כמו אויב ומסנן כמה עובדות מעניינות,
לגבי הכוס של אחותי.

והדמעות. למה הן שוב זולגות? הרי אני זה שלקחתי את התיק, אחרי
בוקר מוקדם של גילוח עם מעיל צבאי. היא אמרה לי שרימיתי  אותה,
ואני לא ידעתי שאני כזה. המטבעות שלי, הם שונים. יש להם בטח
יותר משני צדדים.

עברה כבר יותר משנה, המפה עדיין מונחת על המושב לידי, אבל אין
בה סימוני דרכים, אין בה ערים ואין בה נ.צ. שמונה ספרות. אני
יושב באוטו, עם מנוע כבוי. בחוץ העולם בריצה מטורפת, בתוך
האוטו העולם קפא. מחכה. מחכה. בעוד דקה יתקבל הקשר עם הנ.צ.
המדויק ואני יוצא. מחכה. אני אצא אלייך. רק לאן? האם אני עוד
בכלל מסוגל לזה? מחכה. הקשר לא הגיע, אז התנעתי את האוטו. לא
רוצה שיתחילו לדבר על המשוגע שיושב בתוך רכב כבוי. והדמעות
המזדיינות, כבר לא זורמות. כבר לא זורמות. אבל הצריבה של הרוח
אותה צריבה, ואני נוסע אליך. אליך. אלוהים, שמור עלי.