תמונות שנחרטו לי בראש...
אני והוא בתחנה המרכזית, פגישה ראשונה.
אני במיטה, ישנה מתחת לכרית עם הגופייה שלו.
הוא ואני במרפסת של הבית הישן שלי מסתכלים למטה. אני מחכה שהוא
ינשק אותי.
אנחנו מתחבקים מחוץ לבית של סבתא שלו כשהוא הולך.
אני יורדת מהאוטובוס והוא מחכה לי בתחנה, ומחבק אותי.
אנחנו אוכלים אחד לשני את האצבעות בחדר שלו, נשיקה ראשונה.
אני שוכבת ערה במיטה שלו, חושבת אם עשיתי את הדבר הנכון. הוא
מחבק אותי מתוך שינה, ואני מחייכת.
אני והוא עומדים מחוץ לבית שלו בגשם, הוא מנסה להדליק את
הסיגריה שלו והיא נרטבת לגמרי. אנחנו מתחילים לצחוק, והוא מסיט
קצוות שיער רטובה מהמצח שלי.
" כל מה שקרה בזמן האחרון, גרם לי להבין ש... שאני אוהב אותך".
שתיקה. "גם אני אוהבת אותך".
אני מגיעה לבית שלו, נכנסת לחדר. אנחנו עומדים מול המראה. הוא
מחבק אותי ואומר לי שהוא אוהב אותי. פעם ראשונה שהוא אומר את
זה פנים מול פנים. שנינו מסתכלים במראה.
שנינו שוכבים במיטה שלו, אני מספרת לו סיפורים והוא צוחק.
אנחנו עושים אמבטיה אצלי בבית, אני יוצאת החוצה ונהיית הצפה.
כל הבגדים שלו נרטבים לגמרי, ויש לו טיפות שזולגות מהפנים אל
הרצפה. הוא נראה מצחיק.
הפעם הראשונה שלנו.
הפעם השנייה למחרת בבוקר.
אנחנו עומדים בכיכר דיזנגוף, ואני מוצאת גור חתולים ומביאה
אותו אתנו במכונית אליו הביתה. הוא צוחק עליי בהתחלה. שנינו
עומדים בגינה הציבורית ואני משחררת את הגור החמוד שלי ולא רוצה
ללכת. הוא מחבק אותי וגורר אותי אתו.
אחרי כמה ימים הוא אמר לי שהוא ירד הלילה להאכיל את הגור.
הפרידה הראשונה שאורכת שלוש שעות, והחזרה המוזרה אחריה.
פרידה שנייה אחרי שבוע.
חזרנו.
אנחנו רוקדים בבית שלו יומיים לפני הסילבסטר.
אנחנו נפרדים למחרת.
אני נוסעת אליו, ואנחנו מתנשקים בשתים-עשרה בלילה בסין. כשאני
יוצאת בריצה מהחדר מדרגות אני יודעת שהוא עומד ומסתכל עליי
מתרחקת.
אני לומדת למבחן בספרות. יורד גשם חזק נורא בחוץ ויש סערה,
עצוב לי נורא.
יש טלפון באחת עשרה בבוקר והוא רוצה לראות אותי.
אני רצה ביום שבת לבית של סבתא שלו, הוא פותח את הדלת, ואנחנו
מתחבקים המון המון זמן.
הוא יושב על החלון בחדר שלי, שמח שיורד גשם.
יום הולדת לנועה בים. אנחנו שוכבים על ערימה של כסאות מפלסטיק
למעלה. אנחנו מתנשקים והוא אומר לי שהוא לא יודע מה הוא היה
עושה בלעדיי.
אנחנו מתנדנדים בנדנדות, ואני שואלת אותו אם הוא חושב שנשאר
ביחד שנה הבאה. הוא אומר לי שהוא לא יודע, אבל אני החברה הכי
טובה שלו. אנחנו שוכבים אחר כך במיטה שלי, והוא מחבק אותי,
פתאום נורא חזק.
אנחנו בבר מצווה של בן דוד שלו, רוקדים מחוץ לאולם. הוא מתקשר
באותו לילה שלוש פעמים לפני שהוא נוסע.
יום כיפור. אני בוכה נורא. הוא מקדיש לי את וומן של הביטלס
ומבקש ממני להבטיח לו לא ללכת לישון לפני שאני מחבקת אותו.
אני והוא במיטה שלו. הוא אומר לי שהוא אוהב אותי, אבל רחוק
מהעין רחוק מהלב. הוא חושב עליי כל יום לפני שהוא הולך לישון.
הוא מסיע אותי בבוקר לתחנה ושנינו מרגישים שהסוף מתקרב. הוא
יושב מקדימה, ומנשק לי את היד.
נפרדנו. אני מסתכלת דרך החלון ורוצה לצאת מהדלת. הוא אומר לי
שהוא אוהב אותי.
אני שוכבת במיטה וקוראת, הוא נכנס, סוחב אותי מהמיטה ומתחיל
לרקוד איתי. הוא אומר שזה לכבוד היום הולדת שלי.. כי אין לו
מתנה.
אני מחזיקה עוגה עם נרות, והעיניים שלו זוהרות, כי לא נראה לי
שאף אחד עשה את זה אי פעם בשבילו.
הוא נוהג הביתה ואני מניחה את הראש על הרגליים שלו. אני מסתכלת
דרך החלון, ורואה את הכנרת כשהשמש כמעט מתחילה לעלות. אני
אומרת לו שהוא גורם לי להיות מאושרת.
השעה שש בבוקר, ואני ישנה במיטה של אחותו. אני יודעת שהוא הולך
להגיע, ואני נורא מתרגשת. הוא נכנס לחדר, נכנס למיטה, ומחבק
אותי. יש הרגשה של שלמות.
מאוחר יותר, בלילה, אני הולכת ברחוב. הפנסים מאירים באור צהוב
חזק ואני בוכה.
אנחנו בקיבוץ שלו, מכינים ארוחת בוקר, משהו מעיק.
אנחנו מדברים את אחת השיחות הכי גועליות שניהלתי בחיים. אני
מנתקת את הטלפון, ובוכה את הבכי אולי הכי קשה שהיה לי בחיים.
                                   

                             
אני והוא יושבים על המיטה שלי. הכל מביך. הוא משחק לי בבוהן של
הרגל, ואז מנשק אותי. עברו חודשים מאז הפעם האחרונה, ובכל זאת
כלום לא השתנה. הוא הולך, ואני נשארת עוד כמה שעות עם חיוך על
הפנים.
השעה ארבע וחצי בבוקר ויש טלפון. הוא אומר לי יום הולדת שמח,
ונורא שמח להיות הראשון שיגיד לי מזל טוב. היום הולדת שלי היתה
כבר יום קודם, והוא כרגיל מפספס ברגע. אני סוגרת את הטלפון,
ולמרות שעברו כבר שלוש וחצי שנים מאז שהכל התחיל, עדיין מתרגשת
לשמוע את הקול שלו. לוקח זמן עד שאני נרדמת.

ויש עוד כל כך הרבה רגעים. רגעים טובים, ורגעים רעים. ואיכשהו
כשהכל עובר גם הרגעים הטובים וגם הרעים מקבלים את אותה משמעות
גדולה שמקבלת קיום מעבר למושגים של זמן ומקום.
ויש אהבה, כל כך הרבה אהבה. שמסיבות לא לגמרי מובנות לא הולכת
ומתחלשת, אלא רק מתחזקת, מתעצמת, מתבגרת, ואנחנו איתה. אני
חושבת שביקום מקביל בטח היינו זוג מושלם, אבל ביקום הזה אנחנו
רק אני והוא, עם כל מה שמשתמע מזה, הטוב והרע.
לזוגות שנפרדים בדרך כלל יש המון חפצים שמזכירים להם אחד את
השני. המון מתנות שהביאו אחד לשני, בגדים, תמונות. לא לנו. לנו
יש רק שק ענק של זכרונות שקושרים את הלבבות שלנו ביחד.
אני משערת שהזמן עוד ישנה הרבה, ויבגר. אני מניחה ששנינו
נשתנה. לפעמים נתרחק, ולפעמים נתקרב. אני בטוחה שהנסיבות עוד
ישתנו , אבל החיבור ישאר.
מפני שהאהבה שלי אליו תמיד היתה שם, ותמיד תהיה, כנראה.