אנשים הם כמו צללים,
חולפים על פנינו במהירות מסחררת,
ונדמה שהם הולכים ונעלמים בערפילים,
ועצמיותנו שלנו הולכת ואובדת.
וזה הפחד שלנו, הפחד הנורא,
הפחד להאבד בעולם האכזר,
הפחד למצוא עצמנו לבד בלית ברירה,
הוא שעשה את אופיינו כה קר.
וכך אנו רוצים רק להיות "כמו כולם",
פוחדים להתמודד מול הצל של עצמנו,
עם הפחד להוותר בודדים בעולם,
איבדנו את רוב אישיותנו.
ואנשים מתגודדים בקבוצות סגורות,
חושבים שכך יוכלו לשרוד את החיים,
ומי שאינו מתאים מבעד איננו הצרות,
מנודה לנצח נצחים.
ובגלל הפחד שלנו מי ששונה נחשב מוזר,
ובגלל הפחד שלנו אנו נסגרים בכלא עצמי,
שכן אנו חוששים מכל דבר לא מוכר,
וליבנו הופך קפוא ושטחי.
זה פחד שלנו שהורס כל גילוי,
שיכול להביא מרפא לנפש הזועקת.
זה הפחד שלנו שמעניק ללב עירוי,
של קרירות וצינה כה בוהקת.
אך ביום בו נשמתנו מן הגוף תשתחרר,
וצל המוות ישחרר את כל הסודות,
נאלץ לפגוש את הפחד ללא עזרת אחר,
ומול עצמנו נתמודד ללא הגנות.