[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דלית ספיר
/
טרמינל

עת השתחררתי, ההורים המליצו לי על ביקור חד פעמי בנמל התעופה .
"בואי הביתה, נסיכה" אמר אבא. "בואי, תתקבלי מחדש לקולג',
נגמרה ההרפתקאה הגדולה". אני נשארתי בארץ אז. העדפתי רוב הזמן
את הארץ המובטחת על ארץ אבותי זה מאה וחמישים שנה. הם באו לבקר
מדי פעם, לראות שהילדה בסדר. הייתי מחכה להם בטרמינל עם חבר
תורן ורכב שכור שאירגנתי להם. זה לא חדש לי לעמוד באולם קבלת
הפנים. אבל הפעם יש אלמנט שלא היה כאן קודם. ולא, זה לא העובדה
שאני מתחתנת, סיבת הביקור הקצרצר שלהם.

"למה את לחוצה ?" שאל בן-זוגי. "זה בגלל שאני מתחתנת" אמרתי לו
ונתתי לו נשיקה על הלחי. "את משאירה לי שריטות על היד מרוב שאת
תופסת אותה" הוא אמר וניסה בלי הצלחה לשחרר את ידו. "מה קרה
?". "אני לא ראיתי אותם כל כך הרבה זמן". "רק לפני כמה חודשים
היינו אצלם. ראית את שניהם מספיק פעמים". "נו... אני לא
מתכוונת ראיתי אותה ואותו. אני מתכוונת ראיתי אותם. ביחד. לבד.
שתים-עשרה שנים הם גרושים. לא ראיתי אותם ביחד לבדם. הרבה
זמן". זה לא שהם לא נפגשו. כשאחי הגדול התחתן אפילו הצטלמנו
כולנו. אבל הפעם זה רק הם והם העבירו טיסה שלמה לבדם ביחד. בלי
בני משפחה להפריד, בני-זוג חדשים להסיח את הדעת, חברים, אורחים
אחרים. זה רק הם. ואני שוב אותה ילדה שיצאה משלב ההדחקה
והתחילה לקוות שזה היה סתם ריב ריגעי וההורים שלה יחזרו להיות
ביחד ויפסיקו לריב בצרחות נוראיות.

אני מתה לסיגריה. אני מתה לג'וינט. אני מתה למסטיק. אני מתה
לעיפרון איפור טוב בצבע שחור. אני מתה למשהו שיעסיק אותי קצת
ושהזמן הזה יעבור מאליו. הוא מחלץ את ידו מהחיבוק המוגזם שלי
ושם אותה על הכתף שלי. הוא מושך אותי אליו ואני מריחה את
האפטר-שייב שלו, זה שאמא שלי קנתה לו בדיוטי-פרי בפעם האחרונה
שביקרה כאן. "אתה יכול להשאיל לי את היד שלך ? אני צריכה לחפור
איפשהו וחבל לי על המעיל עור שלך". "אמא שלך קיצרה את השיער
שלה אני רואה". אני מסתובבת בהפתעה ולא רואה כלום. "מאניאק".
"זה עזר ?". "לא. בוא נלך מכאן. נשאיר להם את הרכב. הם יסתדרו
לבד". "לא הם לא". "טוב, אז יש לנו עוד רבע שעה עד שהם מגיעים.
בוא נלך לשרותים ואני אתן לך לעשות בי דברים לא יפים". "יש לנו
עוד חמש דקות מקסימום וזה רק כי מעכבים את אבא שלך שוב פעם
בביקורת דרכונים". "אני לא לובשת תחתונים, אתה יודע". "הנה אמא
שלך".

אמא זה אינסטיקנט. זאת תחושה של קשר שאין בשום דבר אחר ולא
צריך לתאר כי כולם מכירים אותה. אני מרגישה את המכה הקשה הזאת
של התרגשות בבטן, כזאת ששמורה לחוויות שאין לי שליטה עליהן לא
חשוב כמה פעמים אני אעבור אותן. אני מחבקת אותה ולוקח לי הרבה
זמן להשתחרר ממנה. היא מחבקת אותי חזק ואני מרגישה שהיא קורנת
אושר. אבא מגיע אחריה, גבוה וחסון וחזק כמו שאבא צריך להיות,
עם חיוך של חצי התרגשות שלא ראיתי מאז אלבום החתונה ויש לי כבר
יותר מחצי דמעה בעין. כשהמחשבה הרציונלית חוזרת למקומה הטבעי
אני גם שמה לב שהם נראים שלווים. לילה שקט עבר על כוחותינו
באל-על .

"שלום אדון שפירא, גברת מילר". "אתה צריך להפסיק לקרוא לנו
ככה, דניאל" אומרת לו אמא וחושפת לראשונה בסיפור זה את שמו של
בן-זוגי היקר. הוא נדלק על הרשמיות האמריקאית שאני מפגינה מדי
פעם ואין לו על מי לתרגל את האנגלית המשתפרת שלו, אז ההורים
שלי סובלים, כרגיל בשקט. בייחוד הקונספט של שמות משפחה מחוברים
קוסם לו יותר מדי. הוא שבועיים קורא לי מיסיז ספיר-הפנר. בעיקר
במיטה. הוא מוביל אותנו לכיוון המכונית. "אתה רוצה לשבת מקדימה
אבא ?" אני שואלת כדי לתת להם את הצ'אנס לשבת בנפרד בלי
אי-נעימויות. "אמא שלך יכולה לשבת מקדימה, נסיכה, את יודעת
שהיא לא אוהבת לשבת מאחור". מבט מהיר מאוד לכיוון אמא שלי מראה
שהיא אפילו מרוצה מהרעיון. אנחנו יוצאים משדה התעופה ואירוע
הפתיחה של סוף-שבוע אמא-ואבא-שוב-ביחד-לבדם-בלית-ברירה-בגללי
יוצא לדרך.

"המלון שלכם מוכן ומאורגן. אנחנו פוגשים את משפחת החתן ביום
שישי שזה מחר לאלה מכם שעדיין בשעון ניו-יורק. מה אתם רוצים
לעשות עד אז ?". "לא ביום שבת ?" מופתע אבא "חשבנו שנראה אותם
ואז נטוס אחרי זה". אני מרגישה מחנק פתאומי, אבל אז אומרת אמא
"יותר טוב. ככה יהיה לנו זמן לנוח ולא נהיה עצבניים מהטיסה".
המילים עצבניים וטיסה מדליקות אצלי נורה אדומה ואני מביטה
לכיוון אבא אבל הוא מחייך בשלווה. "כן" הוא אומר. "מחר נפגוש
אתכם בבוקר, נאכל ארוחה בטיילת, נעשה שם סיבוב ואז ניסע להורים
של דניאל. הבנתי שהם גרים לא רחוק מכאן, שעה נסיעה, שעה וחצי,
משהו כזה". לא רחוק מכאן, כן. שכחתי איך המרחבים כאן הם חסרי
משמעות בעולם האמיתי. באר-שבע בשבילי נראית כמו סוף העולם.
והיא בסה"כ שעה וחצי נסיעה. "אתם יכולים עדיין לבוא לישון
אצלנו אם אתם רוצים. יש לנו חדר עבודה וסלון. זה מספיק מקום
לכולם". "לא, ככה יהיה לנו יותר נוח בבית מלון טוב, בלי להפריע
לכם". להפריע. אני לא הולכת לישון שניה אחת רק מהמחשבה שאתם
נמצאים דלת ליד דלת ותתחילו לריב על הבוקר או לדפוק צרחות
באמצע הלובי בדרך לארוחת הערב. אתם שם, לבד, בארץ נכריה, במלון
מלא בשרות ישראלי מעצבן. איך תפריעו לי ? איך יהיה לי כוח לסקס
הערב כשאני יודעת שאתם מוציאים זעם עצור של עשרים ומשהו שנות
נישואין אבודות לעיני אנשי אבטחה חסרי-רגישות.

אנחנו מורידים אותם במלון. בשביל לוודא שקו הטלפון בכל חדר
פעיל, אני עושה שיחת ניסיון עם הורה מלווה מכל חדר לאח אחר
שלי. חשבתי לנעול אותם בנפרד ולחזור בבוקר אבל אבא שלי בעלים
של חברה לייצור מנעולים שאת חלקם הגדול המציא. בשבילו מנעול של
חדר בית מלון זה סוג של אוויר. במעלית למטה אני מחבקת את דניאל
חזק מדי. כשאנחנו מגיעים ללובי אני שולחת אותו להביא את
המכונית וממשיכה לכיוון הפקיד בדלפק . אני נותנת לו שטר של מאה
שקל אחרי שאני מוודאת שהוא מקושר מספיק בין אנשי המלון. "יש
עוד מאה אם אתה דואג שאף אחד לא יפריע להם בשום צורה, לא
חדרניות, לא אנשי אבטחה, לא טבח שדפק את ארוחת הבוקר, לא שומר
שמתעקש שהארנק של אמא שלי זה פצצה. אם מישהו מהם מתעצבן וזה
בגללכם, אני משלמת פי עשר הכסף הזה בשביל שתאכל רק אוכל נוזלי
כמה חודשים".

לקח לנו ארבעים דקות להגיע הביתה במקום עשרים הדקות המסורתיות.
זה לא שהיו פקקים. היינו צריכים לעצור פעמיים באמצע הדרך כי
הייתי צריכה להקיא. כשהגעתי הביתה עשיתי מקלחת חמה. דניאל עטף
אותי במגבת ולקח אותי לחדר השינה. ואליום אחד עשה את העבודה
אבל הוא בכל מקרה חיבק אותי כל הלילה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שמתם לב שרוב
הדברים הטובים
הם אסורים או
מזיקים לבריאות?


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/9/02 0:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דלית ספיר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה