ניסיתם פעם להסתכל על השריטות הקטנטנות שעל הקיר או על הגבעול
בעת משבר... כמו לשכב על הדשא בכיף, כשלידך מישהו עובר, דורך
על הדשא בדרכו וממשיך.
בעצם לו זה לא אמר כלום, אבל אם אתה תסתכל תראה את הדשא הדרוך,
הנעלב מרים לאט לאט את ראשו ומתייצב, קצת עקום אבל חזק ובוטה
להתמודד עם העולם כשכרגע דרך עליו, בשביל אותו גבעול דשא קטן
זאת הייתה נקודת תפנית בחיים,טראומה שהוא לעולם לא ישכח,
בשביל מי שדרך עליו היה זה עוד סתם צעד.
אני מסתכלת על הקיר אצלו בחדר... צבוע דהוי, עם קצת שריטות...
משועממת, מסתכלת אני על השריטות, מעבירה אצבע בעדינות, הדקות
עוברות להם, לפתע השריטות מתחברות למילים "מת" "אוהב אותך", את
כל העולם שלו אפשר להבין מהשריטות שעל הקיר, מתי כואב לו, מתי
הוא שמח...
מתי שריטות על הקיר מתחילות להיות סיפור? מתי הסיפור של
השריטות מפסיק להיות וחוזר להיות סתם שריטות?