היא מספרת לך בהתלהבות איך פיספסת את הנסיעה לנורווגיה ואתה
ישר מבין שהיא מתכוונת לנסיעה עם הגרין-פיס לים הצפוני. היא
מתארת לך בפרוטרוט איך הם, כמה מתנדבים, עצרו בגופם את הדייגים
המקומיים החסונים ומנעו מהם להרוג לוויתן מזן נדיר ומפשקת בה
בעת את האצבע והאגודל עד לכדי מרחק שיכול להכיל מטבע של שקל
במדויק ואומרת לך שככה, ממש ככה, היא הייתה קרובה למוות, כאשר
צילצל חלף סנטימטרים ספורים מעל ראשה. אתה לוקח נשימה ארוכה
ומנסה לשכנע את עצמך להרגע ולא להעיר לה בפעם המליון שהיא
חייבת להפסיק עם ההגזמות הללו. באותה נשימה אתה מצטער שלא נסעת
איתה לשם. לא בשביל להציל עוד כמה יונקים ימיים שממילא יסיימו
את חייהם יום אחד בפחית שימורים, אלא בכדי שהיא תוכל לחבק
אותך. אתה מריץ בדמיונך, בפעם המי-יודע-כמה, את התסריט בו היא
כורכת את זרועותיה סביבך בהידוק, אחרי שגם אתה נקטת בפעולה
נועזת. פעולה כזו שכמעט תצטער עליה ותמצא את עצמך לבן כמו
הקרחונים סביב ואת הלב שלך צונח לתחתוני הבוקסר שקנתה לך בחג
האהבה בשנה שעברה ועשתה פרצוף של "לא נורא" כשאתה שכחת להביא
לה משהו גם, למרות שידעת שהיא אוכלת את עצמה מבפנים. ובאותו
רגע היא מספרת לך על יוהאן, הבחור הדני המגודל, זה שבזכותו היא
עדיין בחיים ושהיא לא תשכח לו את זה עד סוף ימי חייה ואתה כבר
מדמיין לעצמך איך הבנזונה הסקנדינבי קיבל ממנה את החיבוק הזה,
שהיה צריך להגיע אליך בכלל וזה לא מעניין אותך שרק אתה ידעת על
קיומו והסנאריו הזה התגלגל אצלך בראש כל יום מאז שהיא נסעה, עד
שהוא נראה לך כמעט כמו מציאות. והנה היא יושבת, רכונה מעט
לעברך, עם השיער השטני שלה מגולגל בצמה על ראשה, חושפת את
הצוואר השזוף, כמעט שרוף, שלה ובעיקר את עיני התכלת, שכל המלים
היוצאות מפיה מציתות אותן, כאילו השמיים של יום העצמאות
משתקפים בהן ואותך ואת המציאות המזויפת שלך, הן דוקרות כמו
סיכות.

היא שמה לב שאתה לא ממש איתה ועושה לך פרצוף. אתה מביט בה
ומגלה שהמבט הזה מוכר לך, היא נתנה לך אותו כבר בעבר. זה היה
אחרי שהשתפנת לנסוע לשמורת התנינים במזרח אוסטרליה, ממש ברגע
האחרון או שזה היה כשהיא נזעקה לסין, כשרצו להעביר את
יאן-יונג, הפנדה האחרונה בשמורת הטבע הלאומית לכלוב בגן חיות
בשנגחאי ואתה אמרת שאין מצב שתוכל להתחמק ממילואים. ואולי זה
היה כשההורים שלה החליטו שהם מסיימים את דרכם המשותפת בחיים
ובמקום שהכתף שלך תשמש כר לדמעות הרטובות שלה, היא הביאה לך את
המקום הראשון בטורניר הסנוקר של המועדון בראשון.

משום מה אתה מרגיש נבוך, גם תחושות עמומות של אשמה מצליחות
לחלחל פנימה, לא רק בגלל הסיפור עם הלוויתנים הנורווגים. זה
בגלל הכל. אתה רוצה להגיד משהו להגנתך, אבל שום תרוץ מתקבל על
הדעת לא עולה לך בראש ולרגע נוצרת שתיקה מעיקה שנוחתת על שניכם
כמו ענן כבד. ואז היא מזכירה, כאילו בדרך אגב, את החבר החדש
שלה. לרגע המוח שלך לא קולט את פירוש הבשורה המרירה, אבל הגוף
שלך בהחלט כן ואתה מרגיש איך הפנים היפות שלה מתערפלות לך מול
העיניים והצלילים סביב נשמעים לך כאילו הם בוקעים מתוך מימיו
העמוקים של האוקיינוס. אתה רואה אותה ממשיכה לנוע ולדבר, אבל
הגוף שלך כרגע בסרט אחר, בקושי מתפקד. איכשהו אתה מצליח למצוא
דרך להתעשת בהדרגה ומתחיל לקלוט כמה מילים באופן סלקטיבי: "אני
אהבתי אותך"..."נתתי לזה צ'אנס"..."נקרעתי מבפנים"...וכל זה.
מיד הכל מתבהר, אתה מתחיל לקרוא בין השורות - היא, בדיוק כמו
כל בעלי החיים שניסתה להציל, משהו מיוחד, כזה שלא זוכים לראות
יותר, זן נכחד. מהסוג הזה שאם לא דואגים לשמור עליו כמו שצריך,
מגיע לאבדון. ואתה, שהיית אמור לשמור עליו, קולט, מאוחר מדי,
שהוא אבד.