עיר שאינה נודעת לי, ואיני יודעת בה, אך כמהה.
מעין צבעוניות שאיני מכירה כמותה.
ובחדר הזר הזה שלטת הסתמיות, בגוונים של סגול בהיר.
עוד חול על כפות רגליי, אני תמהה.
אתה מלקט אותו בעדינות מבין אצבעותיי, מלהט.
וילון שקוף מרחף בתקרה - מתפאר כתפאורה,
ורוח קיץ, סתם חמה של אחרי הים - מרחפת,
וקצת אור יום, שנשאר - זוחל מבין חרכי אחר הצהריים,
ועדיין - ריחות של סדין מכובס ולבן מזה,
ובהונות ספוגות בזפת מזה.
אני יושבת על המיטה, בוהה,
רגליי שלובות, כמוסות. מסכמות.
ברדיו מתנגן לו שיר של וולך: "אדם צובר
זכרונות כמו נמלים".
אני מאתרת עוד חול בקצה השפתיים שלך, מושיטה.
וגרגירים של חול אתה מסיט משערי,
שעוד לא יבשו מן המליחות החגיגית הזו, נושרים.
מתעדת רסיסים של חול.
אתה מניח את המגבות, על הכסא המסתובב.
ומסיט את הנעליים לקצה האחר של החדר.
ויושב שם לרגע, ונוקב בי. "בחודשי הקיץ" אני
ממשיכה. ונע מצד אל צד, אל מולי. מהפך בי את
המחשבות, מהפנט. מביט בי מציף. אושר שאתה לא
מכיר, וגם לא אני. ממלאים את החדר, נוגעים בסדין,
נוגעת בכרית. ליטוף על הבטן,
ליטוף.