א.
היו לי חיים טובים.  נולדתי בכפר יפה ומרוחק אי-שם בין ההרים.
הוא אמנם היה מבודד קליל מן העולם החיצון, אך בכל זאת הגיעה
אליו הקדמה.  הוריי היו זוג אנשים פשוטים ונפלאים.  אבי היה
האחראי על הטקסים בכפר, ואנשים תמיד באו אליו לבקש ממנו בקשות,
טובות ועצות, אך הוא מעולם לא השתמש בתפקידו או בכוח שזה העניק
לו לרעה. אמי הייתה מורה בבית הספר המקומי והייתה אישה חמה,
ליברלית וחכמה, שקיבלה לחסותה את ילדי הכפר והוציאה תחת ידה
עצים ירוקים ופורחים עם פירות מבשילים.  הם גידלו אותי בצורה
טובה.  מעולם לא הרימו עלי יד.  נתנו לי את כל שהייתי צריך
לאורך ילדותי והתבגרותי, אך עם זאת הקפידו שלא לפנק אותי מעבר
למידה.  חינכו אותי לפתיחות ולקבלה וליושר ולצניעות ולאהבת
אדם.  אמי לימדה אותי חשבון והיסטוריה והבעה ועוד שלל נושאים
שהרחיבו את אופקיי.  אבי הראה לי את הדרך בעולמה הסבוך של הדת
וחוקיה, משמעויותיה וטקסיה.  הם גידלו אותי לתפארת ויצאתי תחת
ידם עלם חכם, צנוע ונבון, מטובי הדור הצעיר של הכפר.  הייתי
גאוותם ומשוא ליבם של הוריי, והם היו נערצים עלי.
בבוא העת מצאתי לי נערה, האישה היפה בכפר ואהבתנו הייתה אהבה
אמיתית וחמה.  יש יופי כזה שנצרב במוחו של האדם כאשר זה נוצר
יש מאין, ועבורו הוא היופי הכי טבעי והכי טהור שיכול להיות.
כזה היה יופייה של אשתי עבורי וכזאת הייתה אהבתנו.  כל בוקר
הקצתי משנתי כשעל פניי מרוח חיוך של הודיה לעולם על שהוא קיים
ועל שיצר את אשתי ואת יופייה ואת ליבה ואת השילוב בינהם ועל
שהרשה לי לחלוק עם אישה כזו את חיי.
לאחר כמעט שנה של חיינו יחד נולד בננו הראשון.  קראנו לו רפאל
על שזהר וחייך כמלאך כשנולד.  עיניו היו קורנות אושר, פניו היו
דשנות ושמחות, מראשו בצבצה התחלה של פלומה צהובה והוא היה אהבת
חיי.  את כל שעותיי הפנויות הקדשתי לו וכאשר הייתי מנותק ממנו
- בעבודה או במקום אחר, לא פסקתי מלחשוב עליו ולהתגעגע אליו.
בוקר בוקר התעוררתי והודיתי לעולם על האור הזורח שהעניק לי
מבפנים ומבחוץ בדמות בני, אשתי וחיי.  לא יכול הייתי לבקש דבר
מעבר לזה.  הייתי מאושר.

ב.
יום אחד פרצה שריפה איומה בכפר.  הכפר היה ממוקם באמצע יער
וכל בתיו היו בתי עץ, כך שלא היה לאנשי הכפר הרבה סיכוי אל מול
פעולתו ההרסנית והנוראה של הטבע.  תושבי הכפר החלו רצים בבהלה,
צווחים במנוסתם מכל ואל כל הכיוונים ומתנגשים איש ברעהו.
הבלבול שלט בכל.  היו שסתם רצו ריצת אמוק ללא כל מטרה.  היו
שנפנפו בפיסת בד, או קרטון, או כל דבר אחר שהגיע לידם, אל מול
האש העצומה.  היו שניסו באובססיביות להציל את רכושם.  היו
שמילאו ורצו ושפכו דליי מים.  כמובן שכל המאמצים לא הועילו.
אם ניצחו את האש במקום אחד, הרי שמיד שבה והתעצמה במקום אחר,
מה גם שלא בהרבה מקומות הצליחו לנצח אותה.  בסוף האש כבתה, אך
כל הכפר נשרף כלא היה ואני הייתי הניצול היחיד.
אשתי ובני נשרפו חיים בביתנו.  הוריי מתו אחרי שכלאו את עצמם
במקלט שבנו להם תחת ביתם ונחנקו משאיפת עשן.  כל חבריי מתו
בשלב כלשהו של ריצה או ניסיונות שווא להציל את עצמם או את
רכושם או לכבות את אותה אש נוראה.  שבוע ימים ישבתי בחורבות
ביתי ובכיתי על הרע שנברא עבורי.  בני נגזל ממני.  אשתי נגזלה
ממני.  הוריי, חבריי, כפרי, חיי.  לא הצלחתי לעכל את השואה
שנחתה על ראשי ובכיתי ובכיתי.  שבוע ימים ישבתי באבלי ולא
אכלתי ורק שתיתי מעט ממימי הנחל שליד הכפר.
שבוע עבר וקמתי מאבלי ומצאתי לי אוכל שלא נשרף יותר מדי בין
חורבות הכפר. לאחר שהשבעתי מעט את רעבוני התחלתי במלאכת קבירת
הגופות.  תחילה קברתי את אלה מהגופות שלא הכרתי בחייהן או שלא
הצלחתי לזהות, כי עדיין קשה הייתה עלי ההתמודדות עם פנים
מוכרות.  לאחר שנגמרו גופות אלו עברתי לקבורה של גופות שהכרתי
הכרות שטחית בלבד בחייהן.  כך עליתי אט-אט בסולם ההכרות והקרבה
עד שקברתי גם את הוריי, את אשתי ואת בני.  הקמתי מצבה לבני
ולאשתי, מצבה להוריי ומצבה לשאר בני הכפר.  ערכתי טקס אשכבה
גדול ומפואר ממיטב המסורת, כפי שלימד אותי אבי.  שקעתי במבט
אחד, אחרון, מקיף וארוך בחורבות הכפר, בקברים ובמצבות והתחלתי
ללכת.

ג.
התחלתי ללכת, משאיר את חיי הקודמים מאחור.  והלכתי מבלי לדעת
לאן ואיך ולמה, אוכל מפירות העצים ומחיות היער ומרווה את
צימאוני מהנחלים והמעיינות שעברתי בדרכי.  הלכתי ימים, שבועות
וחודשים בלי לעבור בדרכו של איש וללא שאיש יעבור בדרכי, ובגדיי
היו בלויים ושערי פרוע וזקני עבוט ועורי מפוחם ומלוכלך ונפשי
קרועה.  הגיעה עונת הגשמים והחלו יורדים גשמים עזים.  בעת שירד
אחד מאותם גשמים מצוי הייתי ליד נהר, והוא עלה על גדותיו ונוצר
שיטפון, שבעוצמתו בלע הכול.  גם אותי הוא בלע אל מימיו.  לקח
אותי עימו מטלטל בין סלעים, גזעים ושאר עצמים שנשא, בקושי
נושם.  תחילה ניסיתי להיאבק בעוצמת הזרם ובכיוונו, מנסה להיאחז
בדבר כלשהו, להיעצר על סלע שאעבור בדרכי, לנווט החוצה מהשיטפון
הזה, אך לבסוף התעייפתי והתייאשתי, נותן לשיטפון לקבוע את
גורלי ולעשות בי כבשלו, מה שלמעשה הייתי.  בשלב כלשהו אבדה לי
הכרתי.
כששבה אלי הכרתי ראיתי שהשיטפון חס עלי ופלט אותי באיזה ישוב
גדול ולא מוכר (לא יכול היה להיות מוכר משום שעד לאותה שריפה
גדולה מעולם לא יצאתי את כפרי).  תרתי את רחובות הישוב הגדול
וראיתי בו בניינים גבוהים וכבישים מלוכלכים ואנשים עשירים
ומגונדרים וקבצנים וזוהמה וסדר מבולבל.  אמרו לי שלישוב הגדול
הזה קוראים עיר וגם אמרו לי את שמה.  פגשתי איש אחד עם עיניים
בורקות, שיער ארוך וזקן.  הוא ענה על כל שאלותיי כמיטב יכולתו.
הוא סיפר לי שהוא בעצמו נווד וגם מה זה נווד.  הוא חשב שגם
אני אחד כזה.  נווד.  הבנתי שכנראה זה מה שהייתי עכשיו.  נווד.
מרצון, מכורח הנסיבות, או אולי משניהם, הייתי מעתה נווד.
הזמנתי את חברי החדש למקצוע להצטרף אלי במסעותיי, אך הוא הסביר
לי שנוודים מטבעם נודדים לבד ולא בלהקות וברכני לשלום ולדרך
צליחה.  יצאתי לדרכי.  בשלמות ובקבלה מלאה ואמיתית קיבלתי על
עצמי את תפקידי החדש והתחלתי לנדוד.

ד.
הלכתי בכבישים הרריים ומפותלים, לא יודע איפה אני או לאן
מועדות פניי.  נדדתי בין מקומות שונים ומגוונים, בכל מקום, אם
מיושב ואם לא, אם עיר גדולה וסואנת ואם כפר קטן ונידח, הבטתי
בכל הדברים שמסביבי, חדש ומוכר, רגיל ומוזר, ועיניי הזיזו את
ראשי בקפיצות מדבר לדבר כראש תרנגול, וכל העת חשתי את עצמי
כמחפש ולא יודע את מה, ואיפה כזה דבר, שהוא הדבר הלא ידוע שאני
מחפש, יכול להימצא.  פגשתי אנשים וטבע ותרבויות וצבעים.  קלטתי
עוד ועוד אינפורמציה מכל הכיוונים ולא ידעתי איך ולא יכולתי
ולא הצלחתי לעכל אותה במהירות בה העולם האכיל אותי בה.  הלכתי
כאחוז דיבוק ממקום למקום, לא מדבר עם איש, בקושי רואה את כל
שנקרה בדרכי, בקושי שם לב לאן מובילות אותי רגליי, בקושי אוכל,
בקושי שותה.  ניסיתי לקלוט לפחות מעט מאותה אינפורמציה, אך
באותו זמן חלק אחר ממני, בכל כוחו ומאודו, ניסה לברוח ממנה.
לא אהבתי את אותו חלק מסתגר ופחדן, אך הוא היה חלק ממני, בא
מתוכי ואף היה מאוד חזק, כך שלא יכולתי לו.  תחילה ניסיתי עוד
להיאבק בו, אך לאחר זמן שחשתי את כוחו ואת נחת זרועו, ראיתי
שהדרך היחידה בה אוכל להתקדם באופן כלשהו היא להידבר עמו.  כך
תוך מספר חודשים אט-אט שכנעתי עוד ועוד חלקיקים מאותו חלק
לעבור אל הצד שלי עד שכולו היה איתי ולאחר מכן כלל לא היה.
עכשיו הסתובבתי, קולט את כל סביבתי אל תוכי וקורן אושר.
התהלכתי כשיכור, בכל מקום שותה את שיכר החיים שיצרו הזמן
והטבע, שוב לא רואה לאן מועדות פניי, אך הפעם מסיבות שונות
לגמרי, מסיבות השמחה והאושר של שיכרון הקבלה.  בסוף עונת
שיכרון החושים הגעתי אל מקום בו ישבו עוד כמה עשרות אנשים
שנראו כדמותי, לבושים סחבות בלויות, עטויים שיער פרוע וזקני
נדודים.  נזכרתי במילותיו של חברי הנווד, שאמר לי שנוודים
מטבעם נודדים לבד ולא בלהקות, אך במקום זה לא באו האנשים
להתקבץ כלהקה, הם באו כל אחד לבדו, בדרכו ובשפתו לסגוד להוד
הטבעי של הטבע.  בפסגת הר בינוני, מיוער כולו, ניצב מקום מקדש
קטן וצנוע, ולידו מספר בריכות של מעיינות חמים, פתוחות לאוויר
הקפוא.  שם ניצבתי ושם ניצבו כל עשרות הנוודים האחרים.
אותם נוודים היו שם כולם ביחד ובאותה עת כל אחד בגפו.  הם לא
הסתכלו על הטבע שבאו לסגוד לו, ולא ניסו לקלוט אותו אל קרביהם.
הם פשוט התמזגו עימו והיו חלק ממנו בעת שהוא היה לחלק מהם.
ישבתי באותו מקום תקופה לא קצרה, ולמדתי מהנוודים שעברו שם וגם
מהמקום עצמו, את מלאכת המיזוג עם הטבע.  לאחר שלמדתי מלאכה זו
עד שהייתה לחלק בלתי-נפרד משגרת חיי ויומי, המשכתי במסעי.

ה.
ישבתי על גדת נהר זורם וגועש והתרכזתי במים שזורמים בו ובאלה
שזורמים בי ובאחדותם.  הרהרתי בכל מסעותיי וחוויותיי.  נזכרתי
במשפחתי, בחבריי ובכפרי שעוכלו על-ידי אש הטבע, אך הם לא חסרו
לי עוד כי ידעתי שהם חלק ממני ומהנהר הזה שלמרגלותיו אני יושב.
חזרתי בליבי על כל הדברים אותם למדתי והפנמתי.  ניסיתי להבין
מה זה משנה היכן אהיה או מה אעשה אם בכל מקום אהיה חלק מאותו
טבע.  הבנתי שאין זה משנה, אך כפי שמי הנהר אינם עומדים מלכת
עד שמגיעים הם אל הים הגדול, כך אני איני יכול להישאר על עומדי
עד שאגיע למקום מנוחתי.
המשכתי במסעי, מתמזג עם המקום ועם הטבע בכל אשר עברה דרכי.
אנשים לא שמו לב לקיומי, לא באופן שהייתי רואה ואינו נראה, אלא
באופן שהייתי כל-כך מאוחד עם העולם, עד שחשו שאני חלק ממנו ולא
הרגישו בי כל עוד לא באו עימי במגע ישיר.  שוטטתי בחוסר מטרה
בין הרים ירוקים, מושלגים או מדבריים, כפרים וערים, אנשים
טובים ורעים, עשירים ועניים, שמחים ואומללים, פשוטים
ומודרניים.  שוטטתי באותה חוסר מטרה גורלית כמו מי הנהר
הזורמים לים.  ובכל מקום בו עברתי השארתי מעט ממני ונשאתי עימי
מעט מהמקום.

ו.
לאחר כמה שנות נדודים ראיתי באופק כפר מרוחק ומבודד בין
ההרים, ממש ככפר שעזבתי בעל כורחי בשנות צעירותי הרחוקות.  לא
מאמין למראה עיניי, התחלתי צועד לעברו בצעדים מהירים.  באמצע
הדרך פגשתי את הנווד הראשון שהכרתי מתחילת מסעותיי.  בירכנו
אחד את השני לשלום בנשיקות וחיבוקים.  הוא הזמין אותי למקום
מושבו והכין לי שם ארוחה דשנה.  החלפנו חוויות, זיכרונות
וסיפורים, ובשלב כלשהו התחוור לי שכלל אין זה אותו נווד מתחילת
מסעותיי, היה זה אדם אחר, אך עם אותה נשמה ואותן עיניים
בורקות.  מן הסתם, גם אני הזכרתי לו דמות מעברו שמאוד כמה
לפגוש.  לא אמרתי לו דבר על טעותי בזיהויו, וגם הוא, שבוודאי
כבר הבין שגם אני לא אותו אני שהוא חשב, לא הודה בקול רם
בטעותו.  שנינו הבנו את טעותנו ההדדית, אך העיניים והנשמות היו
כה זהות, ולא רצינו להפסיק את התמוגגותנו זה מחברתו של זה, עד
שבהנאה רבה ומכופלת המשכנו לשחק את אותו משחק עיוורים.  לאחר
שמיצינו את ההנאה שבמשחק ובפגישה נפרדנו לשלום בנשיקות
וחיבוקים והמשכנו איש איש לדרכו.
המשכתי לפסוע בצעדים מהירים לכיוון הכפר עד שהגעתי אליו.
הייתי המום ונדהם.  הכפר היה זהה במראהו לכפרי האבוד.  אותם
רחובות, אותם בתים, אותם עצים, אותו הנחל.  אפילו זיהיתי מקצת
מהאנשים, אך הם לא זיהו אותי, בגלל מרחק הזמן והגיל, כך הנחתי.
ראיתי את הוריי, זוג קשישים באים בימים נהנים מרגעי החסד
שנותרו להם יחד בעולם הזה, פוסעים באחד משבילי הכפר.  רצתי
אליהם, צועק ומחבק, שמח כמי שקיבל את מה שחשב שאבד לו לנצח
בחזרה.  הם הביטו בי כפי שאדם שכבר ראה הכול בחייו מביט במטורף
מצחיק שנקרה בדרכו וחייכו.  מעט מיואש, ראיתי בזוית עיני את
אשתי היפה, שיופייה, כפי שראיתי, נשתמר והשתבח עם הגיל.  רצתי
אף אליה, צועק בשמה ובוכה, אך כשראתה אותי במקום לנהוג כמוני
ולשמוח החלה צווחת ובורחת כל עוד נפשה בה.  מיואש לגמרי, ללא
אויר בריאותיי, בנפשי וברוחי, התחלתי שוב פוסע ללא מטרה ממש
כבאותם ימים שאחרי השריפה הגדולה.  פסעתי בעיוורון נואש, תוך
ניסיון נמרץ להתאושש מהפצע, שכבר כמעט הגליד, ונפתח עכשיו
בברוטאליות על-ידי סכיניו החדים של הזמן.  השתמשתי בכל שלמדתי
ורכשתי במסעותיי הרבים, ותוך שבועות בודדים הצלחתי להביא
להגלדתו המהירה והמלאה של הפצע שפעור היה בנפשי.  עם הגלדתו של
פצעי התעוררתי מעיוורוני ומצאתי את עצמי שוב, להפתעתי הרבה,
במרכזו של כפרי.  גם הפעם אנשי הכפר לא זיהו אותי, אפילו לא
בתור הנווד התימהוני והמטורף שרץ ומחבק אנשים ללא כל סיבה.
למוד ניסיונות העבר, הצגתי את עצמי בתור רואה אל תוך נשמות.
הקמתי לי דוכן בשוק של הכפר וסיפרתי לאנשים, על בסיס היכרותי
אותם ואת אופיים מהכפר שלפני השריפה, על עצמם.  אמרתי לכל מי
שרק רצה לשמוע את מה שכולם רצו לומר לו בפנים אך איש לא העיז,
ואנשים הודו לי והעריכו וכיבדו אותי על כך, ואף שילמו לי כסף
טוב.  שמי נודע בכל רחבי הכפר כרואה הנשמות, ואנשים חיכו
שבועות לפגישה איתי, בה שמעו את מה שכולם כבר ידעו ושילמו לי
על כך ממיטב כספם.  הייתי לדמות נערצת בכפר כולו, ממש כמו אבי
בשעתו ואף מעבר לכך, והוצעו לי תפקידים רבים, בינהם תפקיד ראש
הכפר.  ימים רבים הסתגרתי ושקלתי בכובד ראש האם עלי לקבל את
התפקיד הרם שהוצע לי.  ממש שניות ספורות לפני שעמדתי להחליט
לקבל עלי את התפקיד, חשתי שאיני יכול לחיות עוד תחת עוצמות כה
גדולות של הערכה והערצה המגיעות ממקומות שטחיים ושקריים כשם
שאלו הגיעו.  הייתי מוערך על שאני רואה אל תוך נשמות בעוד שכל
שעשיתי הוא שימוש בידע וזיכרון העבר.  הייתי מוערץ על גילוי
אמיתות פנימיות בעוד שכל שעשיתי הוא לומר את מה שכולם כבר
ידעו.  לא יכולתי עוד.

ז.
עשיתי מהלך ממש מפתיע וקמתי ועזבתי את הכפר, ובטח גם תופתעו
לשמוע ששוב הגעתי לכפרי וששוב איש לא זיהה אותי.  לא בתור מי
שהייתי באמת בכפר שלפני השריפה, לא בתור הנווד התימהוני וגם לא
בתור הרואה אל תוך נשמות.  אובד עצות, למוד ניסיונות העבר,
ובתחושה עמוקה שכבר נשברו כל הכלים והחוקים האפשריים, הגעתי
לכיכר המרכזית של הכפר והתיישבתי.  נווד תימהוני כשם שהייתי,
תוך זמן קצר התקבץ מסביבי מעגל לא קטן של אנשים.  הראשונים
הגיעו מתוך סקרנות אלי.  אחריהם כבר הגיעו אנשים שנמשכו
להמון.
הצגתי את עצמי כמספר סיפורים, וזה הסיפור שסיפרתי לכם.  (ואת
שם, האישה היפה עם העיניים הבורקות - את אשתי!)