מתהפכת בקבר הקר ורואה שאיש לא בוכה עליה. אין זרים על קברה,
רק חול. חול רך, חול של ים. אך את מי יכלה להאשים? סגורה,
מתבודדת. אולי קצת מתנשאת. מזה קצת, המון. רדודים מדיי בשבילה,
כולם. מדברים על שטויות, דברים ברומו של עולם. את מי זה מעניין
בכלל שלום ומלחמה? מזה משנה אם תהייה שואה גרעינית או לא? חשבה
על החיים עצמם. פילוסופית שכזאת, קצת מתפלספת. ניסתה לשוות
לחיים משמעות, ניסתה להמציא ססמאות, פתגמים. רצתה להיות
מפורסמת בגלל משהו חשוב, איזה ספר פילוסופי עמוק. רצתה להיות
אפלטון או סוקרטס, אולי אפילו יותר טובה. בטוח בעצם. רצתה לשער
השערות בקשר לחיים ולהוכיח אותם. לגלות מה שמעבר למוכר, לגלות
דברים חדשים, חשובים. על מהות החיים היא חלמה בלילות, באלוהים
הגתה בימים. רצתה לדעת הכל, כל הדברים שלא ידוע. לא רצתה ללמוד
מספרים. רצתה להמציא מחדש, ליצור, לגלות, להגיע לאופקים חדשים,
לשנות את העולם, לגרום לאנשים להבין. פילוסופית מפורסמת היא
רצתה להיות. דחתה גברים. לא סתם כאלה שהתחילו איתה בפאב, הרי
לא הלכה למקומות כאלה. דחתה רופאים, עורכי דין, אנשים משכילים
בעלי השפעה, "סחורה מובחרת" כמו שאימה אמרה. בכלל, אימה חשבה
שהיא משוגעת. כבר מזמן הפסיקה לנסות להכניס קצת היגיון בראשה.
היא ריחפה בשמיים, סגנו של אלוהים רצתה להיות. בכלל לא הרבתה
לבלות עם אנשים, רק היא ומחשבותיה. היא ועצמה, היא והעולם, היא
וכלום, ריק. מה מעניינים אותה חייהם חסרי התכלית של האנשים?
משעממים, דנים בפוליטיקה, כשהיא יודעת מה באמת חשוב. כל היום
חשבה. חשבה כשאכלה, חשבה כששתת, חשבה כשישבה בשירותים, חשבה
כשקראה ספר, חשבה בזמן שהקלידה דברים על מחשבה בעבודה. חשבה
וחשבה וחשבה. גם באותו רגע,  כאשר חצתה את הכביש, חשבה. על מה?
על המוות. רצתה לגלות מה הוא בדיוק, ולמה אנחנו מפחדים ממנו.
אולי אלוהים עצר פתאום מעיסוקו החשוב בניהול העולם להקשיב לה.
אולי חשב לעצמו שהוא יכול לעזור לה לגלות, להתנסות, לדעת.
ועכשיו, מה עזרה לה כל המחשבה הזאת? היא לבד, ואין איש בוכה.
ולאיש לא איכפת, והיא תמיד תישאר לבד, מתבודדת, חושבת.