.1

הימים, כמו עלים מתעופפים ברוח, שטים להם מול פנייה האדומות של
אנה. הבתים העגומים מקיפים אותה, הזכרונות, העננים, העורבים
בצמרות העצים.  היא צועדת ברחוב. הצלילים מתערבלים באוויר הקר
של צפון לונדון, בין הכפפות והצעיף ומעיל הפרווה האפור.
העיניים של אנה פתוחות למחצה, נשימתה איטית. המחשבות  באות
להן, והולכות, ובאות שוב. גשם רך מלטף את לחייה הסמוקות.
הליכתה חפוזה, מהוססת, צעדיה מרושלים, מאיטים את מחשבתה.
והמוזיקה - המוזיקה מרעידה את קרנות הרחוב שמולה. אנה נעצרת,
משעינה את כתפייה על מעקה הברזל הקר, מאזינה. הצלילים מתגברים,
בוקעים מדירת הקרקע שמעבר לכביש. זה מוריסון. היא חוצה את
האספלט השחור, מתיישבת על ספסל העץ הרטוב, מרימה את ראשה
ומביטה מעלה. כל האפור של צפון לונדון נועץ בה את מבטו. כל
האפור המלוכלך מתנקז אליה עכשיו, כל המוריסון הזה. היא שוקעת
בחלום רגעי, מחייכת אליו, פורצת נתיב חדירה למילותיו.

בלילה ההוא, היא נזכרת, חזרה לביתה, פתחה את דלת חדר השינה
ועולמה התנפץ לרסיסים. לעולם לא תשכח את מבטו. לעולם תיוותר בה
תחושת האובדן המעקרת, החד-פעמית. פעמים רבות שחזרה את השנייה
בה לחצו אצבעותיה את ידית הברזל, דחפו כפות ידיה את הדלת, החלו
רגליה בצעד השגרתי פנימה, אל היום יומי. שמיכת פוך בתנועה
קבועה, אדי זיעה, זעקה, עיניים ריקות, חיוך אבוד, השעטה אל מה
שבחוץ. שרירי התאומים שלה עמדו יפה במשימה, ידעה, סחבו אותה
הרחק משם. אל בית הוריה לקחו אותה, אל רחובות עירה, אל מיטות
זרות, מצעים בשלל צבעי הקשת, ריחות חמוצים של זרע, רגליים
פשוקות, מרפסות, אשליות, חרדה, וכעת אל לונדון. לונדון אפשרות
לבית. לונדון תחנה אחרונה.

גשם מתופף על שיערה האדום. טיפות רכות מערערות את שדה ראייתה.
שקט. שקט ומוריסון. היא נזכרת במי שהיה, במה שהייתה, בתמימותה.
בעינייה רחש מוזר, אישוניה נדרכים, תרים אחר נקודה במרחב,
נקודה ארכימדית שתהייה לה. נקודה בפריז אולי, היא מדמיינת,
מוריסון שר והיא לצידו. והוא רק בן עשרים ושבע הילד,  גיטרה,
קלידים, מילים, נשמה חרוכה. היא שומעת את קולו בוקע מחלון
הדירה, הוא קורא לה לבוא. אנה קמה ממושבה, רגליה שוב מקדימות
תודעה. לפתע שומעת דפיקה על הדלת. הייתה זו ידה שדפקה. צעדים
איטיים נשמעים, וגם הוא נשמע, מוריסון, מחטט בכאב שלה כפי שאיש
לא עשה לפניו.

"כן", אומר הקול מן הצד השני.
"זו אני", היא עונה בקול בטוח.
חריקת דלת. מבט חשדני. חצאי הבעות.
"ומי את?"
"אנה. אני אנה. והשיר מהרדיו פתאום התפרץ לרחוב, ואני הלכתי,
וגשם, ואיש אחד מארץ רחוקה..."
דלת פתוחה. חיוך מנומס.
"את רוצה תה?"
"כן", אומרת נבוכה, "רוצה."
אנה נכנסת פנימה אל חיוכו. הוא סוגר את הדלת.
והפחד.



.2

היום כבר לא, הוא חושב ושואף אליו את הטבק. מחר, הוא אומר
בשקט, מחר זה הזמן. ידו מלטפת את קנה האקדח, מגע הפלדה הקר
מקפיא את איבריו. הוא מכניס את הכדור הנוצץ אל בית הבליעה,
עוטף את הכלי בבד השמן הלבן, טומן אותו במגירת שולחן הזכוכית.
מחר, הוא מחליט, מחר תבוא ההזדמנות. ידו הרועדת מגששת אל
המצית, הוא מדליק סיגריה. עיניו סוקרות ברישול את עיתון הבוקר,
שדר הרדיו מבשר על היחלשות הגשמים. הוא מניח את רגליו על שולחן
השיש ולוגם מהתה הרותח.

תמונתה בעמוד השלישי. שינייה לבנות כתמיד, חיוכה זוהר. וגם
האיש שהיא איתו לצידה בחליפה אלגנטית. ידו אוחזת בקצה העניבה,
עיניו מחייכות למצלמה, שפת גופו נינוחה, מאושרת. זיעה מכסה את
פניו. הוא קם ממושבו, ניגש אל השולחן, פותח את המגירה, מסיר את
הבד הלבן, נועץ באקדח מבט החלטי. מחר, הוא אומר בקול, מחר
שניהם.  שדר הרדיו מקריא את עיקרי חדשות החוץ: שתי רכבות
התנגשו בדרום הודו וגרמו למותם של מאות, אריה ברח מגן החיות של
בואנוס איירס ועורר בהלה ברחבי העיר. הוא לוחץ על השלט, מעביר
תחנה, נשען על ספת העור השחורה ונאנח. מוריסון. הוא שותק ונותן
למחשבות לעזוב את גופו במנוחה.

היה זה בוקר קייצי, עשרים ושש מעלות. לונדון חגגה את בוא השמש.
הוא סיים את הציור שעמל עליו שבועות, יצא את הסטודיו, הלך אל
הפארק ליהנות מאותה הבלחה נדירה של קרניים מלטפות. קנה בירה,
שילם, לגם. התיישב על פיסה ירוקה של דשא, הביט בציפורים שצייצו
במבוכה, נשען לאחור, עצם את עיניו ושמע את צחוקה. אחר כך את
צחוקו של האיש שהיא איתו שמע. אחר כך לא שמע עוד דבר, רק ראה.
ראה את ידו של האיש שהיא איתו לופתת את מותניה הצרות, הבחין
בחיוכה שלמד לזהות את פשרו במהלך השנים, וידע שחייו אינם חיים.
לא עוד. כך ברגע. חזר אל הסטודיו, כיבה את מקלט הרדיו, וליבו
נדם. וליבה, כך ידע, אבל לא יכל להמשיך את חוט המחשבה.

פריז, פעם, שנות השבעים. רוחות של סתיו נושאות את אדי האלכוהול
של אמש. גיטרה, קלידים, בן עשרים ושבע היה, וגאון של מילים.
הקשיב לשיר מן הרדיו והגביר את הווליום. כימיקלים, יותר מדי
כימיקלים, חשב כששמע את הדפיקה החלשה בדלת. רכס את מכנסיו, לבש
את חולצת הפלנל, והחל לצעוד לכיוונה.

"כן", אמר בהבעה מבוהלת מעט.
"זו אני", שמע קול נבוך מן הצד השני.
פתח חרך צר בדלת. הביט בה באדישות.
"ומי את?" שאל, בוהה בשיערה האדום ובעיניה העייפות.
"אנה. אני אנה." ענתה, "והשיר מהרדיו פתאום התפרץ לרחוב, ואני
הלכתי, וגשם, ואיש אחד מארץ רחוקה..."
פתח את הדלת, כי הבין את הכל, רק בגלל זה.
"את רוצה תה?" שאל ברוך.
"כן. רוצה."
סגר את הדלת, הביט בה עומדת לצידו.
והנקמה.


.3

"אני לא מכאן", אמרה, "אני ממקום אחר".
"כולנו ממקום אחר", השיב, "רק השפה. השפה היא האשליה הגדולה
מכולן." וצחק במרירות, מביט בפניה הרטובות.
צחקה גם היא.
"האהבה..." אמרה.
"מה איתה?"
"רק בגללה דפקתי על הדלת שלך," ענתה, "חיה לה היכן שהוא האהבה,
אבל לא אצלי, גם לא בבית הזה."
לא ענה. אבל הסכים עימה.
"נעלמה האהבה. כמו האלוהים התרחקה לה," אמרה, "גם החיים יכלו
להיות יותר ממה שהפכו להיות. לפחות כך חשבתי עד ששמעתי אותו
שר.  אחר כך הייתי פחות בטוחה".
שתק. סימן לה בידו לשבת על ספת העור. התיישבה. הביטה בו
במבוכה, מחכה שיאמר דבר מה.
"החיים אינם תלויים בנו", אמר, "כך היה תמיד. החיים הם מה שזז,
מה שקורה, פה ושם ובמקום אחר, המקום שממנו את באה".

ומוריסון - מת. אז, בפריז, מוטל על רצפה קרה בדירתו, נטול
מילים. ברדיו ניגן כבר שיר אחר כשלגמה מהתה הרותח וסיפר לה על
כל מה שהיה, אבל לא על מה שיהיה. והקשיבה. וידעה לספר על דירה
אחת בארץ אחרת, וידית ארורה, והרחמים, הרחמים, על הרחמים
סיפרה. ודיברה על ההמתנה, על ההזדמנות, וסיפרה את מה שמספרים
לאדם זר. את הכל. כמעט את הכל.

לא אמר דבר. עיניו הצטמצמו. בהבעה נחושה קם וצעד אל שולחן
הזכוכית. פתח את המגירה, הציץ לתוכה ברעד קל.
"מה במגירה?" שאלה.
הביט לעברה. דמעות יבשות מזמן אחר שרטטו את תווי פניה.
"השנאה."  ענה.


.4

שפתייה של אנה מגששות. שפתיו נענות לה. אנה תוחבת ידה אל מתחת
חולצת הפלנל, מלטפת את קצות פטמותיו. מן הרדיו בוקע שיר אהבה.
עוד מעט יחדור בעדה ותלך. אצבעותיו משפשפות את איברה.
גניחותייה דקות, עמומות. שפתייה חורכות בעור צווארו. היא
נאנקת. הוא פושט מעליו את מכנסיו, היא מרימה את קצוות שמלתה,
מתכווצת סביב איברו הנוקשה. חיכוך. ועוד חיכוך. צליל עבה
וחייתי מפלח את גרונו, עיניו פעורות בתדהמה, איברו מפרפר,
מתרכך בתוכה. רגלייה של אנה לופתות את גבו הצנום.

"מחר," הוא לוחש באוזנה, "מחר שניהם".
אנה מעבירה את ידה על גופו העירום. עינייה קהות. היא מנגבת את
אגלי הזיעה ממצחו המחוספס, מנתקת עצמה מחיבורם, נשכבת לצידו.
"מחר," הוא אומר בקול מתכתי, "מחר יסתיים מה שהחל, באותו האופן
בו החל - ברגע אחד קצר. בפארק. ברקה."
אנה שותקת. אלפי צורות הנדסיות מציפות את ראשה. איש אחד ממקום
אחר מביט בה בעיניים המומות, מעכל את מה שעדיין לא הצליחה.
עיניו יבשות, גופו רופס, שמיכת פוך בתנועה קבועה, אדי זיעה,
זעקה, עיניים ריקות, חיוך אבוד. הוא קם ולובש את תחתוניו, צועק
לעברה דבר מה, אבל היא כבר איננה, היא ושרירי התאומים שלה. על
מטוס דו מנועי, שלושים ותשעה אלף רגל, מהירות שיוט, היא
בלונדון. לונדון תחנה אחרונה. בדירה אנונימית, ברחוב זר, במיטה
רחבת ידיים, בחיים לא שלה. מעולם לא היו שלה חייה.
"אני חייב," הוא אומר בתחינה, "זו הדרך היחידה שלי. את חייבת
להבין..."

אבל היא לא. היא לא מבינה. היא חושבת על ההמתנה , על השינוי,
על המלחמה במה שעלול, שעשוי, שאינו תלוי באיש. היא מיישרת את
השמלה הלבנה, עוטה על עצמה את הכפפות, את הצעיף, את מעיל
הפרווה האפור. אחר כך נושקת לו, מעבירה את ידה על פניו, תוחבת
אצבעות קרות בשיערות ראשו. השעה מוקדמת. היום עוד כולו לפניה,
גם חייה, גם חייה עדיין ממתינים לה שתבוא. היא ניגשת אל שולחן
הזכוכית, מביטה באקדח העטוף בבד השמן הלבן, מניחה עליו את קצות
צפורנייה, תוחבת אותם בכיסי המעיל ופונה אל הדלת.

רכון על המיטה הרחבה, הוא מביט בתנועות גופה. היא יכולה, הוא
חושב, היא עדיין יכולה. עיניו בוהות בקפלי מעילה, חולפות אל
מול שיערה האדום, מוטלות חזרה אל רצפת הפרקט.
"תחזרי?" הוא שואל.
אנה צועדת אל הדלת. ריח גופה תלוי ועומד בחלל האוויר. עינייה
סבות לאחור, סורקות את הסטודיו. "אולי," היא עונה.
הוא מסיר את השמיכה מעליו, גופו העירום מתחנן אליה. אישוניו
סימני שאלה.
"אני חייב," הוא אומר החלטי, "זו הבחירה האחרונה שלי".

מבטה של אנה נחוש. ידה מצביעה אל שולחן הזכוכית. היא ממקום
אחר, הוא יודע, היא לא שייכת לכאן. היא טורקת את הדלת. אנה
בחוץ. קולות העורבים השחורים מקדמים אותה. אדי הקור מציפים את
שרירי פנייה. גשם. רחוב זר. בתים עגומים מקיפים, לוכדים אותה
בתוך האפור התמידי של צפון לונדון. היא מתחילה ללכת.
וההמתנה.


.5

" על הזלזל הנוקשה שם למעלה
 מקמר עורב שחור, רטוב, את גבו,
 מחליק ושב ומחליק את נוצותיו בגשם.
 איני מצפה לנס
 או למקרה

 שיציתו את המראה
 בעיניי, ואיני מחפשת עוד
 במזג האוויר ההפכפך איזו תוכנית,
 אלא מניחה לעלים ליפול כמות שהם נופלים,
 ללא טקס או אות לבאות.

 אני מודה שאף כי אני משתוקקת
 לעתים לאיזו תשובה מחוצפת
 מן השמיים האילמים, איני רשאית, בעצם, להתלונן:
 איזה אור קלוש עשוי
 עדיין לנגוה

 משולחן או מכיסא מטבח,
 כאילו משתלטת שרפה שמימית
 לעתים על החפצים האטומים ביותר -
 ואופפת בהילת קודש הפוגה
 שבלעדיה הייתה חסרת משמעות

 בהענקה נדיבות, כבוד,
 אפשר אולי לאמר אהבה. מכל מקום עכשיו אני
 פוסעת בזהירות (שהרי הדבר יכול להתרחש
 אפילו בנוף החרב והמשעמם הזה), ספקנית
 אך ערמומית; לא יודעת

 איזה מלאך יחליט להתלקח
 לפתע ליד מרפקי. אני יודעת רק שעורב
 המחליק את נוצותיו השחורות יכול לזהור
 וכך להשתלט על כל חושיי, למשוך בעוצמה
 כלפי מעלה את עפעפיי ולהעניק לי

  הפוגה קלה מפחד
  הניטרליות המוחלטת. אם יתמזל לי המזל,
  הרי עקשנית, דרך עונת
  עייפות זו, אטליא,
  טלאי על גבי טלאי,

  משמעות כלשהיא. נסים מתרחשים,
  אם ניתן לכנות כך תכסיסי
  קרינה פתאומיים אלו. ההמתנה שבה ומתחילה,
  ההמתנה הארוכה למלאך,
  לאותה ירידה משמיים, נדירה, מקרית."
                               
             (עורב שחור במזג אוויר גשום/ סילביה פלאת)