אולי זה בעצם הכל לטובה
כל העצב הזה
כל המוזרות הזאת,
הכל-כך נפלאה
כל הדרך מבאר-שבע
ברכבת, לא מפסיקה לבכות.
אני עוזבת.
אני משאירה הכל מאחור.
מעגל שנסגר ואני לא בתוכו יותר.
כל הדרך מבאר-שבע
עוצמת את עיניי
כדי לא להשאיר לדמעות
מפלט לרדת במורד פניי.
בוהה בחלון במבט אטום.
למה דברים הם כפי שהם.
לפעמים - אומרים,
העיתוי הוא הכל בחיים.
לו רק היינו מתגלים
זה לזו לפני כמה חודשים
אני לא יודעת מי אני עכשיו
אני לא יודעת מה אתה עכשיו
אני לא יודעת מה אני מרגישה
אני מעדיפה לא להרגיש.
אני מעדיפה להחריש
אולי יפסק הרעש הקודח במוחי.