"את אף פעם לא תהיי מאושרת את יודעת..."
היא אמרה באדישות מפליאה, כאדם אשר קיבל עליו את גורלו המר.
"לא אני לא  יודעת!" עניתי בכעס
איך היא העזה במשפט אחד לחסל את הדבר היחידי שלמענו חייתי,
שלמענו עשיתי את כל מעשיי...
לאחר מכן היתה שתיקה מביכה אשר בה ניסיתי למצוא הוכחות הסותרות
את טענותיה. והיא, היא סתם שתקה.
הדבר היחידה שהצלחתי לחשוב עליו הוא, שאם אין אושר-  לא שווה
לחיות
נשארתי יושבת המומה, מעבירה מספר פעמים את ידי בשערי, ועוצמת
את עיני לעיתים תכופות מדי ולזמנים ארוכים מדי... איך יכול
להיות שאף פעם לא אהייה מאושרת?

לאחר שראתה את המצב שמשפט זה הכניס אותי אליו, אמרה במעין
התנצלות "זו לא רק את, זו גם אני... זה כולם". הורדתי את עיני
לכיוון הריצפה ובעטתי בפחית שתיה שנחה לידי.
"אדם תמיד ישאף ליותר ממה שיש לו, אושר הוא רק עניין רגעי" היא
המשיכה.
נעצתי מבטים בפחית שהתגלגלה לה בחוסר מטרה. אני יודעת שבמובן
מסוים היא צודקת, אבל איכשהו תמיד האמנתי שבנקודה מסוימת
הרדיפה מפסיקה ואדם כן יהיה מאושר ממה שיש לו...

"תפסיקי להראות כאילו זה סוף העולם" היא אמרה בקול לחוץ. כנראה
מפחד שאני אעשה משהו לא שפוי במיוחד...
הפחית נעצרה בפתאומיות. "אולי זה לא סוף העולם, אבל בשבילי זה
סוף התירוץ לחיות"עניתי אחרי זמן רב של חיפוש אחר המשפט היתאר
בנאמנות את הרגשתי. "את תמיד חייבת להיות כזו דרמטית?!?" היא
שאלה, כשבתוך השאלה מופיעה גם תמיהה על הקיטשיות הבלתי הולמת
לבן אדם שכמותי.

קמתי. סידרתי את התיק כך שישב באלכסון מכתף שמאל למותן ימין,
ואחר כך אמרתי, תוך כדי סגירת התיק "אני צריכה ללכת".
שתינו ידענו שזה לא נכון, אבל אף אחת מאיתנו לא הרגישה שיש טעם
לציין את זה.
אז הלכתי...