לא ידעתי איך הוא יראה, אבל כשראיתי אותו בבית הקפה מיד ידעתי
שזה הוא,אולי היה זה הסנטר התקיף או כפות הידיים שגרמו לבטן
שלי להתכווץ, נגשתי אליו, הוא הרים אלי זוג עינים אפורות
והחיוך, מיותר לדבר על החיוך, בראש התחלתי לנסח את ההזמנה
לחתונה שלנו, לא נכתוב את שמות ההורים, החיוך שלא והידיים האלו
לא התאימו לשום זוג הורים, הוא המשיך להביט בי, הזיז את הכסא
לצידו ואני ישבתי כאילו זה הדבר האחרון שאעשה בחיי, ברכי רעדו
והבטן כאבה לי בפנים, כאב של חור ענקי . מבטו חרך את החולצה
שלי ושדי הזדקפו מולו קיוויתי שהוא לא רואה מה שהרגשתי או
שאולי  קיוויתי שכן, ידו נגעה בידי הרגשתי כמו פרפר שהצמידו
אותו בסיכה לא יכותי לזוז ובינתיים לא דברנו, חבל לדבר, חבל
שיצאו מילים מהשפתיים האלו, פתאום הוא רכן אלי והשפתיים האלו
נגעו בכף ידי הצמדי את ידי לפיו, מעולם לא הרגשתי כך. מעולם לא
היה לי חלום כל כך טוב, רטוב.