שני צלצולים בפעמון הדלת כרגיל. רק לגמרי אחרת.
שעתיים לפני כן צלצלתי אליו. "תהיה בערב בבית, אני באה לקחת את
הדברים שלי בחזרה".
"אין בעיה", הוא ענה באדישות אופיינית, "תהיי פה בשמונה?"
הוא פתח את הדלת, נוטף מים ממקלחת קיצית. פתח והסתובב. הושטתי
יד לנגב אגל מים שזחל לאיטו על עמוד השדרה, כשהוא אמר: "כל
הדברים שלך בחדר".
פתחתי את דלת חדר השינה ומולי היו מונחים בסדר מופתי כל הדברים
שלי.
הכל היה על המיטה. אחד אחרי השני. לפי הסדר. כל הדברים שלי:
"טוב לי אתך"
"אני שמחה שהגורל הפגיש בינינו"
"איפה היית כל חיי"
"אתה הכי מתוק בעולם"
"אני אוהבת אותך"
"אני מתגעגעת אליך"
"אני רוצה שנגור ביחד"
"אני רוצה שנתחתן"
"אני רוצה שתהיה האב של ילדיי"
"אני צריכה קצת יותר מרחב"
"אני רוצה לחשוב"
"אני רוצה קצת הפסקה"
"אני לא מאושרת"
"אני רוצה שניפרד"
"אני עוזבת"
לקחתי את כולם חזרה. בלעתי אחד אחד.
"לקחת הכל?", הוא שאל.
"לקחתי. הלכתי. ביי".
במדרגות ירדתי בטירוף. הבטן היתה מלאה. כשהגעתי לכניסה, בלעתי
את השם שלי מתיבת הדואר. הרגשתי צורך להוציא. שתי אצבעות לתוך
הגרון. הוצאתי את כל הדברים. מתחת למרפסת שלו. ממילא הם לשימוש
חד פעמי.
שיט, שכחתי את החזייה החדשה שלי שם.