[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היום בדרכי לבסיס, ל"צבא" בו אני משרת נאלצתי לעבור בתחנה
המרכזית, רק לעיתים רחוקות אני נאלץ לעבור בתחנה המרכזית
בבוקר, מכיוון שבדרך כלל אני נוסע עם קרוב משפחה שלי, איציק,
שעובד באשדוד ונוסע לשם כל יום מירושלים. אך הבוקר לא הרגשתי
טוב ולכן חשבתי ללכת לשנלר, אחר כך התחרטתי, לא היה לי כוח
לשבת בקצין העיר ארבע שעות ולחזור לבסיס אחר כך, או לקחת איזו
תרופה שאני יכול לקחת לבד, ובדרך כלל אני גם נגד תרופות אני
מאמין שהגוף שלי יכול לרפא את עצמו, וגם לא היה לי כוח
לפרצופים שיעשו לי בבסיס.



כל היום הזה התחיל בצורה גרועה למדי, בהתחלה אחי הציע לי לקחת
אותי לתחנה המרכזית, אבל הוא הבריז לי ולא חיכה עד שסיימתי
להתקלח, יצאתי והלכתי לתחנה של קו 31, היה חם נורא, חיכיתי
לאוטובוס ובטעות עליתי על האוטובוס של הכיוון השני - באגד
החכמים האלו שמו את התחנות של שני הכיוונים באותו מקום וצריך
לשים לב מאיפה האוטובוס הגיע. ירדתי בתחנה הבאה בקניון ותפסתי
אוטובוס אחר בחזרה ואז כבר היה מאוחר מדי - נזכרתי שקו 31 לא
עוצר שם בשעה הזו משעה שמונה וחצי האוטובוס נוסע דרך הקניון,
לא היה לי כוח לחזור לשם שוב ולהרגיש כמו טמבל, נסעתי באוטובוס
אחר לעמק-המצלבה ומשם ניסיתי לתפוס טרמפים, קיוויתי שכל מורי
הנהיגה שעברו שם לא זיהו אותי, אף אחד לא עצר לי, הזעתי, ממש
יפה איך שמתייחסים לחיילים. בסוף הגעתי איכשהו לתחנה המרכזית.
עצרתי בכספומט הוצאתי 20 שקל, רציתי לשתות משהו. השעה הייתה
כבר עשר ועשרה, הלכתי לי באדישות, הבטתי בבחורה בלונדינית
שעברה שם וחשבתי לעצמי "לא כל הנוצץ זהב" - אני לא ממש אוהב
בלונדיניות, אלו שצובעות את השיער הן מזויפות, זה סתם מגעיל,
ולא מוסיף להן הרבה, ואלו שלא סתם מרימות את האף כי הן
"בלונדיניות אמיתיות". ראיתי חיילות וגם חייל "צעיר" מיד
הסתכלתי על היד שלו וראיתי שאין לו דרגות ומדיו היו נוצצים
ומבריקים, אבל גם היה אפשר לראות על הפנים שלו את המבט הצעיר
של ילד בן 18, למרות שגם אני הולך בלי דרגות ניתן להבדיל ביני
לבין איזה חייל צעיר.  המשכתי ללכת ברוגע לצלילי המוזיקה
הקלאסית שהתנגנה ברקע, הסתכלתי בלוח האלקטרוני וראיתי
שהאוטובוס יוצא רק בעשר וחצי, היה לי מספיק זמן, הלכתי לקנות
שתייה, קניתי מיץ "פינה קולדה", הצטערתי שזה רק מיץ ואין בו
אלכוהול. טיילתי לי קצת ובעשר ועשרים עליתי על האוטובוס. לפני
כן שאל אותי חייל אתיופי איך הוא מגיע לקסטינה, אמרתי לו שעדיף
שייקח את האוטובוס לאשקלון, אך הוא לא רצה להמתין חצי שעה
נוספת, הוא מיהר, אמרתי לו שאני אגיד לו מתי לרדת ושם הוא
יחליף אוטובוס, הוא ישב במושב הסמוך מימין למעבר, אני ישבתי
משמאל למעבר, בחרתי את המקום בקפידה, על פי כל הכללים, לאחר
נסיעות רבות מדי יום באוטובוסים בין עירוניים כבר יודעים איפה
המקום הכי טוב באוטובוס.



בעודי יושב וממתין ליציאת האוטובוס אני מביט בשעון באוטובוס
הסמוך, כי אני לא עונד שעון, אני תמיד אמרתי "אם אני מאחר מה
יעזור אם אני אדע שאני מאחר?", השעון הראה 10:27... השעון הראה
10:31, אמרתי נו כבר שיצא, אבל הנהג התמהמה דקה נוספת, הדקה
הזו שינתה הכל. לפתע עלתה לאוטובוס אשה זקנה בהופעה מוזנחת
שיער פזור ומדובלל, כמה שיניים חסרות, נראתה קצת משובשת,
מהאנשים שאתה תמיד שם לב אליהם, ידעתי שראיתי אותה פעם בקו
הזה, היא החלה לצעוק "איפה התיק שלי... מי גנב את התיק שלי"
והחלה להשתולל באוטובוס, קצף יצא לה מהפה, כל הנוסעים הביטו
בה, אני המשכתי לשבת באדישות במושב שלי ואמרתי לעצמי "מתי
ייגמר הקרקס הזה... נו שהנהג יוריד אותה כבר, וניסע" הנהג אמר
לה שכנראה הביטחון לקחו את התיק שלה, לפתע היא התיישבה באחד
המושבים שהיו פנויים מאחוריו זרקה את הכובע שחבשה והחלה לחבוט
את ראשה בחלון, הנהג קם ניסה להרגיע אותה, אנשים קמו לראות מה
קורה ואני המשכתי לשבת ולהמתין שזה ייגמר. הנהג אמר לה
שהביטחון לקחו לה את התיק ושתלך אליהם מהר לפני שהם יתנו אותו
למשטרה. אין ספק שהוא לא רצה שהיא תיסע אתו. האישה סירבה היא
אמרה שהיא לא מפספסת את האוטובוס הזה, היא שאלה אותו (בצעקות
כמובן) אם הוא יחכה לה, הוא לא ענה לה, לא היה לו לב לשקר לה.
הוא איים שוב שהוא יקרא לביטחון. הוא ניסה להוריד אותה היא
התנגדה, צעקה, התווכחה, אישה אחת קמה וניסתה לעזור לו, נהיה
בלגאן באוטובוס, ואני ישבתי וצפיתי במתרחש, הנהג קרא לביטחון,
בא המאבטח, בינתיים החייל האתיופי ראה שזה לא הולך להסתיים
בקרוב, והוא העדיף לרדת ולנסוע באוטובוס לאשקלון כך הוא גם לא
יצטרך להחליף אוטובוס.  האישה הבחינה במקום שהתפנה היא קמה
והתיישבה שם, "אוף" חשבתי לעצמי, "עכשיו כל הבלגאן הזה לידי",
לא הסתכלתי לכיוון, חיכיתי שזה יסתיים.  לפתע הגיעו שני
מאבטחים ושוטרת שח"מ צעירה, המאבטח ניסה בכוח לסחוב אותה למטה,
הוא סינן "למה אני צריך לנגוע באנשים האלו?!", השוטרת איימה
עליה: "את יכולה לרדת בטוב, או שאני אשים עלייך אזיקים", האישה
נפנפה בשטר של עשרים שקל ואמרה: "אני רוצה לשלם ולנסוע לאשדוד
בעשר וחצי, אני צריכה לנקות את הבית בשתים-עשרה", הנהג צעק
עליה: "זאת פעם שניה שאת עושה לי את זה, את לא נוסעת, פעם
קודמת עשתה לי סטריפטיז בנסיעה - הורידה תחולצה שלה" לבסוף
המאבטח השני קיבל שכל ואמר לה שהאוטובוס הזה נוסע בכלל
לתל-אביב, כל הנוסעים ידעו שזהו שקר אך אף אחד לא פצה את פיו,
לבסוף היא השתכנעה וירדה, על המושב היה בלגאן אחד גדול, נשפך
לה שם קמח וסבון כביסה, ומטבע של עשר שקל, אף אחד שעבר שם לא
התיישב שם, או נגע בכסף, אולי בגלל שאף אחד לא שם לב לכסף חוץ
ממני, גם אני לא נגעתי בו.



הנהג סגר את הדלתות והתחלנו בנסיעה, שמתי את האוזניות חיברתי
אותם למינידיסק הישן אך הטוב שהורי קנו לי לפני שלוש שנים
שמעתי את ביורק שרה Venus as a boy,  שאר הנסיעה הייתה שקטה
למדי בצומת שמשון עלתה משפחה אתיופית, אני אוהב אתיופים, ראש
המשפחה בחור גבוה וחסון, חשבתי לעצמי שהוא יכול לשבת פה לידי,
הוא הביט במושב המלוכלך מימין והמשיך פנימה, לבסוף חזר ראה שזו
האופציה הטובה ביותר, חייל ששומע מוזיקה וכותב במחברת, והתיישב
לידי. שאר הנסיעה עברה בצורה שקטה למדי, אני כבר מכיר את הדרך
בע"פ, הבטתי בשדות האבטיחים וחשבתי לעצמי באמת האבטיחים נשארים
קטנים, נזכרתי במה שאיציק אמר ש"האנרגיה של האבטיח מופנית כלפי
הגרעינים ולא כלפי הגודל של האבטיח" חשבתי לעצמי "כנראה שאלו
באמת אבטיחים שמגדלים בשביל הגרעינים שלהם".



ירדתי בתחנה ליד הבסיס, שוב חיכיתי לטרמפ, לפינוקי לא היה כוח
ללכת 500 מטר בחום ובשמש, שוב האנשים לא היו סימפטיים במיוחד,
לבסוף עצר לי מישהו, הגעתי לבסיס, ראיתי את אלכסי הצעיר, מסתבר
שהוא עשה את העבודה שלי וחיל האוויר כולו לא נאלץ לחכות לנירו
שיגיע מהבית בשביל איזה ניסוי שהם רצו לעשות.  מכאן הכל התחיל
שוב לשעמם, נגמר היום דיברתי עם איציק שיבוא לאסוף אותי בחזרה,
לא היה לי כוח לנסוע שוב באוטובוס אחרי הנסיעה של היום, מחר
אני בטוח אתעורר בזמן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני רוצה עוד.


החבר של החבר של
שלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/9/02 1:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נירו סמי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה