הלכתי למיטה, ונסיתי להירדם, למרות שבכלל לא הייתי עייפה.
רציתי לישון כדי לחלום שאני איתך. החלומות עליך תמיד עושים לי
הרגשה מדהימה, ומחלומות כאלה, נוצרים לי ימים של רוגע, ימים
עוטפים, בגווני שקיעת ערב עוצרת נשימה. נזכרתי בחלום שבו הנחת
אותי עליך, בתנוחה שמרגיעים תינוק שלא מפסיק לבכות, וליטפת
אותי, והיית מסביב לכולי, ועמוק בתוכי. ההורים שלי חיבקו אותי
באותה צורה, כשהייתי במצבים הכי קשים במחלה, שהכוחות הראשנים
שהיו לי הלכו על בכי מצמרר, דיכאון גובר, וחוסר רצון להמשיך את
החיים האלה.
אתמול, אתמול זה היה במציאות, ה"רגע" הזה איתך. אני בקושי
זוכרת מה אמרת בזמן שהיינו מחוברות דרך החיבוק הזה, רק כעסתי
על שנשברתי ולא הצלחתי להסתיר את הנחלים המלוחים שזרמו על
לחיי, הרגשתי את הידיים שלך על הגב שלי, ואת הגוף שלך נצמד אל
שלי, ולא ידעתי כל כך מה עושים, כשמחובקים ובאמת מרגישים, מזמן
לא ממש הרגשתי, ופתאום כשזה קרה הייתי מבולבלת, ללטף? להמשיך
לחבק? לבכות? ואמרת שכשאני אבוא את תחתמי על מסמכי אימוץ,
ושאפת נשימה עמוקה מהשיער שלי, והבטחת: "אני אשמור את הריח
שלך.." ולא נשברת. נשקת לי רכותעל הלחי, ולחשת לי באוזן:
"תשמרי על עצמך, אני אוהבת אותך." וידעתי שברגע שהחיבוק ייגמר,
ואני אסתובב, את תתני לעיניים לדמוע, רק שלא אראה, שלא אראה
שהפרת את הבטחתך, "ביי", אמרתי בחצי חיוך, מבעד לזרמים שנסיתי
לעצור, כי ידעתי שזה חייב להגמר, וללכת את בודאי חייבת, וראית
את ההבנה על פני, ונרגעת מעט, אולי הבנת שכמה שיהיה לי קשה,
אני אשרוד. אין לי ברירה, להחזיק מעמד. ענית בחזרה- "ביי",
ופניתי לעבר השער, הרגשתי כאילו הכל נעשה בהילוך איטי, הידית,
החריקה.. מאחורי העיניים שלך עדיין בתוכי, והצעדים שלך אחרי
זמן קצר לעבר האוטו, לא הסתובבתי אחורה. הטריקה שלך הדלת שלו,
ההתנעה, ובסוף הנסיעה. אני אבוא. את עוד תראי. ונסעת. עד שאבוא
אליך, מנסה להרדם. ושכחתי להגיד לך, גם אני. יותר משתוכלי לתאר
לעצמך.