אני חושב מלא. אולי זה לא כל כך מדויק בעברית אבל הכוונה היא
שיש לי מלא מחשבות. לא שזה מוזר או מעורר אצלי איזה דכדוך, אבל
לפעמים המחשבות הן כה רבות.
זו חופשת הסמסטר עכשיו ובעקבות הצורך לממן את הלימודים, שכר
הדירה ועוד הרבה הוצאות מזדמנות שיגיעו בעתיד, אני ממלצר בקפה
שכונתי. זו עבודה שנייה שלי בנוסף להיותי עכבר ארכיון בערוץ 5.

הקפה הוא מקום קשה. אפילו נזיר בודהיסטי שעושה לפחות 7
מדיטציות ביום יכול להשתגע מהלקוחות שמגיעים לשפוך עוד קצת
מילים ריקות מתוכן אל תוך האוויר. במשמרות מסוימות הזמן עומד
מלכת. כל דקה דומה לשעה, שמונה שעות הופכות לנצח. ההשפעה יכולה
להיות קטלנית, אך אני מהטיפשים האלה שמחייכים כל הזמן. זה בא
לי מהבית. לא מהחינוך של הזקנים שלי אלא ממנה, מאהבה שלה.
השיער שלה עובר לי כל הזמן כנגד העיניים. הריח שלה דבוק לי
לגוף, היא דואגת לי כשאני טמבל, מדברת איתי, מחבקת, מנשקת. זה
הרבה יותר חזק ממה שהמילים על הדף יכולות להסביר, צריך לחיות
את זה כדי להאמין. זו האמונה שלי בעשר השנים האחרונות.
אני עושה מלא סמים, לא משהו רציני, מריחואנה. שעות יומי נעות
בין אהבה, מלצרות ושכטות.
סך הכל, די מבולבל העולם שלי. מלא אנשים חדשים, תחושות לא
ברורות, מחשבות שרצות בכיוונים מנוגדים, חותכות בבשר החי כמו
אותן זוג שיני בינה שהוציא לי דוקטור קירש בבית-חולים תל השומר
לפני שבועיים.
בבדיקה שנערכה בפי לפני חודש אמר לי קירש "יש סיכוי של 50 אחוז
שהשפה התחתונה שלך תישאר רדומה בעקבות הניתוח", "מה זאת אומרת
רדומה" שאלתי אותו כשבדמיוני מצטיירות לי שפתיי, והתחתונה
מביניהם שמוטה כלפי מטה, קצת כמו פיו של סבי ממש לפני מותו.
"היא לא תהיה שמוטה" אמר "אך קיים סיכוי כי לא תרגיש אותה".
   הלכתי על זה. הניתוח הצליח אך השאיר אותי עם כאבים איומים.
בדרך מבית החולים לעיר עצרנו בבית מרקחת, אהובתי קנתה לי
אופטלגין נוזלי, בהמלצת חבר, ונסענו הביתה. בלילה הראשון כבר
הבחנתי בסגולות הפלא של התרופה. שתי כפיות מלאות בנוזל סמיך
בעל צבע חום הפילו אותי למשכב. שש שעות שינה.
בבוקר למחרת כשהתעוררתי כבר היה ריח של מריחואנה בבית. אהובתי,
בבקרים לא מעטים, מעשנת ג'וינט קטן לפני עבודה ויוצאת לדרך.
התיישבתי לידה על הספה וחייכתי אליה, כמו כלב שמריח עצם
עסיסית. היא העבירה לי את הג'וינט, ובחנה את ניסיונותיי
הנואשים לשאוף איזה שאכטה. הכאב של השאיפה היה בלתי נסבל,
נשענתי לאחור והחזרתי לה את הויטמין שלה. "תן לי לעזור לך"
אמרה ומילאה את פייה בעשן. בעדינות קירבה את שפתיה, הניחה אותן
על שפתי ונשפה עננה גדולה אל חלל פי.
גם אחרי עשר שנותינו יחדיו, אין כמו טיפת תשומת לב על הבוקר.
רק שהבוקר נגמר, ודלת שנסגרה אחריה השאירה אותי מסטול עם
כאבים. זיכרון התחושה של התרופה מליל אמש הוביל אותי אל ארון
התרופות. שתי כפיות מהאופטלגין וצלילה למיטה. נקי ממחשבות
נרדמתי.