זה היה יום קר, אפל ושחור. הרוח הקפיאה את גופה החלש עד
עצמותיה, ואחרי כל נשימה שעשתה, גל סמיך של אדים יצא מפיה.
היא טיילה על החוף בעוד שהגלים הקרים מתנפצים על רגליה, אך לה
כלל לא היה אכפת, היא הייתה שקועה במחשבות כל כך חזק, שהייתה
יכולה להמשיך ללכת ככה עד סוף העולם מבלי להרגיש בכלל.
הקור, הרוח והחושך לא הצליחו לגבור על עומק הכאב שהיה חרוט
בלבה. היא נעה ללא תכלית, ללא תחושות קור, ללא תחושות פיסיות
של כאב, מפני שהקור והכאב כבר היו טמונים כל כך עמוק בלבה.

היא שקעה במחשבות עליו, על השלמות המדהימה שלו, על הקסם שבוהק
מעיניו, על הייחודיות שחבויה בו, שרק היא ידעה להעריך,
והגעגועים הכו בה והציפו אותה. החלה בה סערת רגשות, הכאב הקור
וגלי העצב שהיו מצויים בלבה, היו הרבה יותר חזקים מאלו של הים.

היא הורידה את החולצה שלבשה, החולצה שהוא שלח לה עם הדפס מיוחד
בשבלה, והשליכה אותה לים בזעם: "הנה! קח אותה בחזרה!" צעקה
בלבה, כיוון שהיא לא הייתה מסוגלת לצעוק, מפני שמיתרי קולה
קפאו באותו רגע. היא נהגה לישון עם אותה חולצה, להרגיש שהוא
איתה, אבל המעשה שלה היה מן סגירת מעגל כואבת, וניסיון להיפתר
מהזיכרונות. היא הרגישה את ליבה פועם כל כך חזק, כאילו רוצה
הוא לפרוץ מחזיה.
בעיניים שלה היה חבוי כל כך הרבה כאב, צער וכעס, ופתאום החל
לרדת גשם חזק ששטף את חוף, כאילו נבע מהתחושות שהדהדו בה באותו
הרגע.

היא המשיכה ללכת, השיטפון, הסערה, הרוח והקור לא הפריעו לה,
היא המשיכה והמשיכה כשלפתע ראתה דמות בוהקת מעט מאורו של הירח
מטרים ספורים ממנה. הוא התקדם לעברה, והיא כל כך הופתעה לגלות
שהיא לא "המטורפת" היחידה שמתהלכת במזג אויר כזה על החוף
השוטף.
העיניים שלה היו כל כך רטובות מדמעות, גשם ומים מלוחים שהתמזגו
יחד, וגרמו לה נחמה מטופשת שהדמעות האלו הן טיפות גשם ולא
הדמעות שלה, למרות שבליבה ידעה את האמת. "כמה מגוחך" היא חשבה,
"אלוהים נזכר לראות את הכאב שלי, והוא בוכה יחד איתי". הדמות
הייתה מאוד קרובה אליה, אך היא לא יכלה לזהות במי מדובר, שערה
כיסה את פניה בגלל הרוח החזקה שהעיפה אותו, ועינה היו מלאות
בדמעות ובמים מלוחים.
הוא המשיך להתקרב ולפתע עצר כמה סנטימטרים ממנה, הוא עמד
בדרכה, ולכן הייתה חייבת לעצור גם היא. היא התקרבה אליו ולמרות
זאת לא הצליחה לראות את פניו, היא הצליחה להבחין רק בצילו
הכהה. הרוח סחפה אליה גלים של ריח מוכר אל אפה, זה היה הריח
שלו... הריח שנדף מהמכתבים שלו... היא עמדה, שתקה והמשיכה
להתמוגג מהריח העדין שהגיע אל אפה והעלה במוחה זיכרונות מתוקים
שהפכו למרים בעוד היא נזכרת.

הדמות התקרבה אליה, פניה נעו אל אוזנה והוא לחש: "זה אני".
המחשבה שזה הוא חלפה במוחה, אז בכדי להיות בטוחה שזהו אינו
חלום או פנטזיה לא מציאותית היא שאלה: "מי אתה??" כאשר פיה
רועד מקור, פחד והתרגשות, והמילים נתקעו כל כך חזק בפיה, עד
שהייתה צריכה להתאמץ בכדי להגיד ולבטא אותן. הדמות שוב קרבה את
פיה אל אוזנה ואמרה: "זה אני...", היא יכלה להריח את הריח שלו
בכמות גדולה יותר ממקודם, והשתדלה לשאוף כמה שיותר ממנו. שתי
המילים שיצאו מפיו היו כל כך רכות, והיא יכלה להרגיש את חום
גופו מעצם הקירבה אליו. "אני לא מאמינה לך!" פלטה, והמחשבה שזה
הוא התמוססה במוחה, "אני סתם מדמיינת" אמרה לעצמה, "כמה פתטי"
חשבה.
"למה שלא תאמיני לי? הנה אני כאן עומד מולך!" אמר בשקט.
"זה לא מציאותי... אני מדמיינת את זה, אתה לא אמיתי!" ניסתה
לצעוק בקולה הרועד.
"תאמיני לי שזה אני... באתי לכאן לחפש אותך... והנה מצאתי..."
אמר.
"גם אם זה אתה! למה שתרצה לחפש אותי??" לחשה בגיחוך.
"כי את חשובה לי יותר ממה שאת מתארת לעצמך..." ענה בחשש
מהתגובה הבאה שלה.
"איזה מגוחך... בעולם הזה אני לא חשובה לאף אחד, עכשיו תקשיב
לי... אני חושבת שיש לך טעות, אני לא מי שאתה חושב שאני..."
ענתה בתוקף.
"את מלאך..." ענה בשקט.
באותו רגע היא אבדה כל תחושה אפשרית, היא הרגישה שהרגליים שלה
לא יצליחו לתמוך בה יותר והיא פשוט תיפול על הבוץ השוקע. היא
הרגישה שנשמתה עולה לאט לאט ומתנתקת מגופה הספוג מים, היא כמעט
אבדה את הכרתה ואז חזרה לעצמה.
"אני...אני לא מבינה..." גמגמה בלי לדעת מה משמעות המילים
שיוצאות לה מהפה.
"זה בסדר... אל תנסי להבין... מספיק לי שאת מאמינה לי שזה
אני..." ענה.
"מה אתה עושה פה ובשביל מה באת??? אתה לא קולט שהכאבת לי
מספיק??? למה אני צריכה להיענש ולעבור את כל העזיבה הפתאומית
שלך שוב???" ענתה בתוקפנות, ועצם הנוכחות שלו חיממה אותה,
ושפתיה הפשירו מהקור.
"לא באתי לברוח... באתי בשביל לחזור..." אמר בקול פגוע.

הם החלו ללכת במקביל לאורך החוף ללא מילים. השתיקה שלהם הייתה
בעלת כל כך הרבה משמעות, ולמרות חוסר המילים הם ידעו בדיוק איך
כל אחד מהם מרגיש.
הם טיילו כך בשתיקה הרועמת במשך שעה לפחות, כשלפתע הגשם הפסיק,
הגלים נחלשו, והרוח הייתה קרירה ונעימה, הם התיישבו על אחד
הסלעים שניצב בתוך החול הרך והרטוב.
לפתע הוא החל לדבר: "אני יודע שפגעתי בך... אין לך מושג כמה
אני מצטער על מה שעשיתי ללב שלך...", היא שתקה שתיקה מרירה
וקרה.
הוא המשיך: "אני מניח שאני חייב לך כמה הסברים... תראי...
בתקופה שדיברנו לא ידעתי מי אני ומה אני, ואת היית כל כך
החלטית, ישירה וכנה שזה פשוט הפחיד אותי אז ברחתי... ואז
כשחזרתי הייתי בטוח שאני כן יודע מה קורה איתי... ובהתחלה זה
היה ככה... ואז פתאום זה שוב חזר אליי... ולא ידעתי מה להגיד
או לעשות אז ברחתי שוב..." קולו נסדק בעוד הוא אמר את הדברים,
והיא המשיכה לשתוק, לא היו לה מילים.

"אני יודע שהבטחתי שאני לא אברח לך יותר בחיים ושברתי את
ההבטחה, אבל פשוט לא ידעתי מה לומר ופחדתי לפגוע בך... פחדתי
מעצמי... אין לך מושג איך כאב לי לחשוב על מה שאת עוברת..."
אמר בשקט.
סוף סוף היא הצליחה להוציא מספר מילים מפיה ולשבור את השתיקה
שלה: "אני עדיין לא מבינה בשביל מה באת, את הדברים האלה כבר
שמעתי בעבר" ניסתה להתגונן למרות שלא הותקפה.
"באתי לכאן... בשביל להגיד לך ולהוכיח לך שהתבגרתי... והיום
אני כן יודע מי אני, אני יודע מה אני רוצה... אני רוצה
אותך..." אמר כשהוא כולו רועד מקור והתרגשות.
"איך אוכל לדעת שהפעם אתה מדבר ברצינות ומתכוון מכל הלב לכל
מילה שיוצאת מהפה שלך?..." שאלה בחשש.
"תראי... באתי עד לכאן בשביל לדבר אתך פנים מול פנים, חיפשתי
אותך שעה שלמה בשיא הקור והגשם... אני חושב שזאת הקרבה, ואם זה
לא מספיק לך אז אני מצטער, אני רק יודע שהמילים האלה שאני אומר
לך הן כנות ואמיתיות, כניראה שתצטרכי לקחת את הסיכון הזה אם
להאמין לי או לא..." הוא ענה.
"אני מאמינה! יו אין לך מושג כמה התגעגעתי אליך!" אמרה
בהתרגשות.
"גם אני התגעגעתי אלייך מלאך שלי..." ענה בשקט עם חיוך פרוש על
פניו.
"בואי... קחי תלבשי את זה..." הוא פשט ממנו את מעילו העבה
והשחור ונתן לה אותו.
"תודה... באמת הייתי צריכה את זה!" ענתה בצחקוק.
"יש לי משהו חשוב להגיד לך... משהו שעוד לא אמרתי לך פנים מול
פנים... אני אוהב אותך!", "גם אני אוהבת אותך! אם רק היית יודע
כמה!".

למרות שלא ראו אחד את השני בגלל החושך העמום, וכל השיחה התנהלה
במן סוג של "מסתוריות", הם יכלו להרגיש את נשמותיהם, ולקלוט את
החיוך על פניהם מבלי לראות אותו. היא עצמה את עיניה הרטובות,
והוא הפנה את ראשו לצד ימין, קירב את שפתיו הלחות אל שפתיה
המלוחות ונשק אותה נשיקה רכה ועדינה. מייד לאחר מכן היא פתחה
את עיניה ונפלה דמעה מעינה השמאלית, הוא הבחין בה, והעביר את
ידו קלות על לחייה בכדי לנגב אותה. המגע שלו היה כל כך רך נעים
ומלטף, היא הודהמה מהיכולת שלו להבחין בדמעה בחושך מצרים שכזה
מבלי לפספס. היא קירבה את פניה אל פניו ונשקה אותו נשיקה רכה
וארוכה, הם התקרבו והתחבקו, והנשיקה שהייתה כל כך עדינה ואיטית
הפכה לנשיקה סוערת בעלת עוצמה וחשק. במשך שעות על שעות הם ישבו
מחובקים על אותו הסלע, עצובים, שמחים ומאושרים יחד.

היא הרגישה כל כך שלווה ומאושרת כאשר מצאה עצמה מתעוררת בשעת
הזריחה בזרועות אהובה. כאשר פקחה את עיניה יכלה להסתכל עליו
בפעם הראשונה בחיה, החושך לא תפקד יותר כגורם מפריד בניהם. היא
בהתה בו, הוא היה פשוט מושלם, הרבה יותר מושלם ממה שתארה
לעצמה. כמה דקות לאחר מכן הוא פקח את עיניו והיה מופתע לראות
אותה מתבוננת בו בכזה חיוך מתוק שמרוח על פניה. "בוקר טוב
מלאך..." הוא אמר בשקט. "בוקר טוב גם לך..." היא ענתה עדיין
מהופנטת מיופיו המיוחד. "אני שמח סוף סוף לראות בעיניים עם מי
אני מדבר... כבר חשבתי שאני לא אזכה לראות את החיוך הזה
במציאות" הוא אמר בשקט מרוצה ממה שראו עיניו. "אז הנה אתה רואה
אותי, אני רואה אותך... ואני מוכרחה להגיד שמה שאני רואה נורא
מוצא חן בעיניי! אתה הרבה יותר מדהים ממה שתארתי לעצמי" השיבה
בחיוך. "יש לך עיניים מדהימות, אני יכול לקרוא אותך לפי
הצלילות שלהן" אמר בשקט. "תודה מתוק" השיבה בחיוך.
לפתע הם מצאו את החולצה שהיא זרקה למים בלילה, החולצה עם ההדפס
המיוחד שקיבלה ממנו, היא נפלטה אל החוף. היא לקחה את החולצה
ואחזה בה בחוזקה: "מזל שחזרת אליי!" אמרה. הם התנשקו שוב והפעם
הנשיקה סחפה אותם לרומן סוער על החוף, בזמן הזריחה, תחת כיפת
השמים, אחרי לילה שהיה מלווה ברגשות סוערים, והמון המון
דמעות.
הם נרדמו והתעוררו שוב, "הגיע הזמן ללכת" היא אמרה, "חבל שלא
נוכל להנציח את הלילה הזה לתמיד" הוא השיב, ושניהם צעדו יד ביד
לאורך החוף בדרך חזרה.

"קומי! קומי כבר!" קראה אמה, "את תאחרי לביה"ס! מה קורה לך
היום??", היא התעוררה בבהלה מכוסה בשמיכה, לובשת את החולצה
שקיבלה ממנו, מייד הבינה שהכל היה חלום, הכל בדמיון שלה... אבל
משהו אחד היה אמיתי, הדמעות המלוחות שנותרו על פניה.