נסעתי עם דוד שלי לבית חולים. בדרך הוא התעקש לעבור בתל אביב
כדי לאסוף את דוד שלי, אחד אחר. אני הייתי על סף בכי כל
הנסיעה. דיי צפוי כשחושבים על זה.
הגענו לבית חולים. נכנסנו. מעלית. מסדרון. פנימית ב'. מחלקה
אורולוגית. חדר פרטי. אבא שלי כבר היה שם. הוא היה איתה כל
הזמן בשלושה ימים האחרונים. היו שם עוד אנשים שבאו לראות אותה,
אבל היא היתה בחוסר הכרה. אולי מחוברת למכשירים או משהו, לא
בדקתי.

שלושה ימים לפני זה עוד הייתי נורמלית. ישבתי בחדר שלי, קראתי
משהו, ואז אבא שלי נכנס. "זוהר, אנחנו צריכים לדבר". טוב..
"היינו היום בתל השומר. דיברתי עם ד"ר ארדן והוא אמר שזהו. הוא
לא יודע מתי היא תמות. זה יכול להיות כמה חודשים, או כמה שעות.
הסרטן כבר התפשט לה לריאות, ואין מה לעשות יותר". מי שמכיר את
אבא שלי יודע שהשיחה הזאת התנהלה בחוסר רגישות מוחלטת. לא
ציטטתי, אבל זה הנוסח הכללי. הסתכלתי עליו וראיתי שהוא מתאפק
לא לבכות. "אני יודעת" אמרתי. "אני יודעת כבר מאז שזה חזר".
הוא אמר שהוא לא ידע, שהוא עוד קיווה. לפני כמה זמן הוא אמר לי
שהוא ידע מההתחלה. שהרופאים אמרו לו כשזה חזר שאין יותר סיכוי
לנצח. אחר כך הוא מתפלא שאני לא סומכת עליו.

נכנסתי לחדר שלה. היתה שם איזה אחות שבדקה משהו. אבא שלי סיפר
בדיחות. התקרבתי למיטה. הידיים שלה היו נפוחות מקורטיזון,
העיניים שלה היו חצי עצומות, מתגלגלות כלפי מעלה. התחלתי לעשות
לה מסאז' בכפות הידיים. אבא שלי אמר שזה יעזור קצת. כן, בטח.
ישבתי ככה בערך שעה. אנשים כל הזמן נכנסו ובכו. רציתי להישאר
שם, אבל אבא שלי אמר שכדאי שאני אחזור. אז חזרתי. נכנסתי למיטה
של ההורים שלי והלכתי לישון. בערך ב-02:00 אבא שלי העיר אותי.
הוא אמר שהיא מתה, ואני הסתובבתי וחזרתי לישון. למחרת בבוקר
היו המון אנשים אצלנו. קמתי ב-10:00. נשארתי במיטה וראיתי קצת
טלוויזיה. אחר כך הלכתי לבית ספר. כשהגעתי, שאלתי את בן דוד
שלי עם הוא יודע. הוא אמר שכן, ושדיברו על זה עם הכיתה. בבוקר
התקשר המנהל ושאל אם לדבר איתם. אמרתי שלא. יצאתי מהבניין של
החטיבה. בחוץ היתה המחנכת שלי. התחלתי לצעוק עליה והיא אמרה
שזאת לא היא שדיברה איתם ושאני אדבר עם המנהל. נכנסתי לחדר
שלו. הוא התחיל לקשקש משהו על הנחיות של חוזר משרד החינוך.
יצאתי. מאז המחשבה היחידה שלי על הדסים היתה איך לצאת משם.
לשיעורים כמעט לא נכנסתי.

כמה ימים אחר כך היתה ההלוויה. אני לא זוכרת הרבה, וגם אין לי
כח לתאר, חוץ מכמה דודות זקנות שבכו לי בפרצוף ואמרו "לא נורא,
יהיה בסדר"... מאז אני לא סובלת שאומרים לי את זה.

וזהו.