שמתי סטיקר על המכונית

ניסים קורים - תביע משאלה

לפעמים כשאני עומדת ברמזור אדום ומחכה שיתחלף, אני מציצה במראה
בהיחבא, חמושה במשקפי שמש כהים כדי שחלילה האדם ברכב מאחור לא
יראה שאני בודקת אותו. אני כבר יודעת לזהות את המבט הראשוני
הזה. מבט של סקרנות מהולה בשיעמום. האנשים במכוניות מחפשים במה
לתלות את עיניהם כדי שחלילה לא ייתקלו אותן עיניים בעיני אדם
אחר. הם מתחילים לחפש עניין ברחוב,אחר כך באנשים, ואז - בגבה
של המכונית שמלפנים.
בשלב הזה בדרך כלל זה מגיע - אני רואה איך העיניים שלהם
מתאמצות, הם רוכנים מעט קדימה כדי להצליח לקרוא את הכתוב על
הרקע הורוד המנצנץ בשמש, ואז יש זיק של הכרה בעיניים ולאחריו
מתפשט חיוך גדול.
השלב הבא בדרך כלל (אם הרמזור עדיין לא התחלף) הוא שאותו אדם
נועץ מרפק במותן של זה שיושב לצידו, ולי כבר קל לקרוא את שפתיו
כשהוא אומר לו תוך כדי הצבעה לגב המכונית שלי -
"תראה, ניסים קורים - תביע משאלה".
ואז שניהם מחייכים בזמן שאני מנסה ללא הצלחה להצניע את החיוך
שיש לי בלב, חוששת שמא הם ישימו לב לארשת הפנים שלי ויידעו
שאכפת לי.
כשהרמזור מתחלף אני ממהרת לנסוע משם, נותרת עם התקווה שעכשיו
(או אחר כך) לפחות אחד מהם יעצום עיניים ויחשוב - "למה לא? זה
לא יכול להזיק, לך תדע" ואז יביע משאלה ממעמקי ליבו.

פיות במיל' עדיין מצליחות לפעמים להגשים משאלות.

באמת באמת.