1

מה שעשה לו את הבוקר באותו היום הייתה הזריחה, הוא ישב מהופנט
מול השמיים הכחולים כשהם מתמלאים בסגול וורוד. ומכלום לפתע החל
לצוף קצה עיגול אדום וכה חזק, שנראה כאילו העולם עומד
להתפוצץ.
דוד העריץ את השמש, כשהוא היה רואה אותה הוא הרגיש חי.
כי השמש הייתה הדבר היחיד שהיה משותף לעולם שלו ולעולם החיים.
חוץ ממנה הכל היה שונה, אותו רעיון כמובן רק בצורה טיפה שונה.
אצלו בעולם הכל התבצע בצורה סתמית כי אנשים ידעו שאין לזה שום
משמעות, למרות שכרגיל חיפשו אותה. פילוסופים אשר הקדישו את כל
חייהם למציאת משמעות המוות, הם האמינו שכך המוות יוערך יותר
בשני העולמות. בשלהם,"עולם המתים" ובעולם השני, "עולם החיים".
לפעמים דוד היה מרגיש מבולבל, אם הוא בעצם חי או מת. הוא הרגיש
מזויף.
הוא היה נזכר בסיפור הראשון שהוא שמע מסבא שלו, הוא היה אז בן
9 והמשפחה החליטה לספר לו איפה הוא חי.
"זה אולי יבלבל אותך חמוד",אמר סבא,"אבל אתה צריך לדעת את
זה".
"אתה מבין, העולם שבו אנחנו חיים",הוא שתק לרגע,"הוא לא בדיוק
מה שהוא, אני ואתה נגיד, אנחנו לא חיים עכשיו".
דוד הביט בו במבט מבולבל, "אנחנו מתים, וכשאנחנו מתים כאן. רק
אז אנו מתחילים לחיות".
"מה?", שאל דוד. "בעולם שדומה לעולם שלנו, רק שהוא שונה."
"יש כאלה שאומרים ששם הכל יותר יפה. ויש שאומרים שפשוט כל רגש
וכל תחושה, הרבה יותר אמיתית, יש כאלה שאומרים שהוא בדיוק אותו
הדבר כמו עולם המתים, זאת אומרת העולם שלנו. ויש כאלה שאומרים
שהוא לא קיים."
מאז אותה שיחה, הוא לא שב להיות עצמו, הוא הרגיש כמו איזה דוד
אחר.
הוא קרא הרבה בנושא "העולמות", ותמיד חיפש אחר חומר נוסף.
הוא קרא באחד הספרים בנושא, שתחילה כשהעניין רק התגלה, שררה
מהומה גדולה בעולם המתים. הפגנות רבות נעשו, נגד האפיפיור,
והרב עובדיה. כל העולם האשים את הדתות- מדוע הם לא גילו זאת
קודם, אם הם כל כך קרובים לאלוהים?
הכעס לא ניתן להסברה, לא על ידי הכועסים ולא על ידי הנכעסים.
ותחושת הבלבול אחדה את כל העולם כולו, אך התגובות היו שונות.
היו שהתאבדו והפכו "לחיים", היו שהחלו לחפש דרך חיים שונה,
שתהלום את עולם המתים והיו שלא הגיבו כלל.
תגובת ההתאבדות הייתה הנפוצה ביותר, והמצב המורלי של תושבי
"עולם החיים" הלך והתדרדר.
הכל התחיל בתאונה שאירעה לפני כ-115 שנה.
ארנולד שוורץ, מדען שהיה עסוק בחקר האבולוציה, מת.
הוא ישב באותו ערב בכורסתו החומה, בדירתו שם בלב ני-יורק והיה
עסוק באחד מספריו של תומס מן.
פורץ אלמוני חדר לדירתו והרג אותו במאבק שהתרחש ביניהם. דוד
אפילו זכר את הציטוט המדויק מסרט שהוא ראה בנושא. "אל תהרוג
אותי!", צעק ארנולד, "אבל אני חייב", אמר הפורץ וחייך טיפה.
הדבר המפתיע הוא העובדה שארנולד חזר לעולם לאחר יומיים, עם
סיפור מדהים. הוא סיפר שהוא כבר לא הרגיש כאב לאחר כמה דקות,
לאחר הדקירה. הוא בעצם לא הרגיש כלום ואז הוא ראה עולם חדש,
אחר. הוא מצא את עצמו ביערות אמזונוס, יומיים מאוחר יותר הוא
מת מרעב וחזר לכאן, לעולם המתים.
לאחר מכן התחילו לחקור.
הזריחה הייתה מדהימה באותו בוקר, דוד כבר ראה הרבה זריחות, אבל
זאת התעלתה על כולם.
הוא הרגיש חי מתמיד היום, כל כך חי, שהוא רצה למות.














2
היום בערב צריכה להתבצע ההעברה.
זה יהיה באיזה מוסך ישן, בעיר התחתית, מתחת לרחוב "הנביאים".
דוד יפגוש שם אדם בשם ג'ון, שיהיה לבוש בנעליים אדומות והוא
כבר יביא לו את ההוראות.
את הכסף להעברה הוא חסך במשך 8 חודשים, לא היה קל להשיג אותו
אבל הרצון לא הפסיק להאיץ בו כל אותו זמן, הוא כבר לא יכל
חכות.
אחרי ההתאבדות ההמונית שקרתה רק כשהאמת התגלתה הומצאה שיטה
חדשה, ובה יש תור לכל מי שרוצה למות. המוות מוכרח להיות חוקי,
אחרת הורגים אותך בעולם החיים ואתה חוזר לפה והולך לסוף התור.
אם דוד הייה שומע על ההעברה הזאת קודם כבר מזמן הייה חי, אבל
הוא גילה על זה ממש במקרה.
ולמרות הפחד שיגלו שהמוות לא היה חוקי, הוא לקח סיכון.
דוד האזין לשיחה של זוג צעיר בבית קפה, זה הייה ביום רביעי
לפני כשנה כשהוא ישב ב "מעדן המתים", וחיכה למשה. אני עדיין
זוכר את השיחה שלהם במדויק.
- "אתה בטוח שאתה מוכן להקריב כמות כזאת של כסף?"
- "זה לא כסף, זה סתם נייר, אנחנו הרי לא חיים, שכחת?"
- "טוב, שיהיה, אתה בטוח שלא יתפסו אותנו בהעברה? אני מפחדת,
ומה אם לא נהיה ביחד??"
- "עם כל הדאגות שלך אפשר לבטל הכל עכשיו, אני לא מכריח, חשבתי
שאת רוצה לחיות!"
- "אז מה אנחנו עכשיו? אתה לא מרגיש חי? בכלל לא?"
- "לא, אני הרי מת, זאת עובדה."
- " אתה קם כל בוקר, נושם, שותה, אוכל, עושה איתי אהבה, מה יש
לא להרגיש חי. אני לא מבינה אותך! מי יודע מה יהיה עלינו שם,
כאן אנחנו מסודרים".
הגבר שתק לכמה דקות, " אם את לא רוצה אז תגידי".
- "אני לא רוצה".
הגבר קם והסתלק מהשולחן, ולאחר שניה דוד לא התאפק וניגש אליה
מלא בשאלות.
אחרי כמה חודשים הוא כבר יצר קשר עם מישהו שעזר לו בעניין.
הוא רצה לבלות היום עם גלית, לפני שהוא עוזב, היא לא רצתה
לעזוב איתו. היא אמרה שיש לה חיים פה ושהוא יסע בכל אופן, לא
נראה לי שהיא ציפתה שדוד באמת יעשה את זה.
אבל הוא חייב, הוא משתגע כאן.
הוא תכנן שהם יבלו ביחד בים עד הצהריים ובצהריים הוא ילך לבקר
את אמא ולילך. ובערב אחרי זה הוא יקפוץ עם דני לאיזה בר ומשם
ישר לרחוב "הנביאים".
גלית אמרה לו שהיא לא מסוגלת לראות אותו, שהוא עושה שטויות
ושזה כל כך כואב לה.
"אני לא אתגבר על זה אם אני אראה אותך היום", היא אמרה, "אני
אוהבת אותך, ביי, שיהיו לך חיים נעימים".
לילך, אחותו, סירבה לראות אותו גם. היא טענה שיהיה לה קשה מדי
אבל דוד ידע שהיא סתם עסוקה.
היא לא האמינה שהוא באמת יעשה את זה בכל אופן.
אז הוא ישב כל אותו צהריים מביט בשמש.
היא כל פעם הפתיעה אותו מחדש, היה בה משהו מיוחד שהוא לא שם לב
אליו קודם, הוא הרגיש לרגע שהיא מביטה בו, והוא ישב שם עם חיוך
גדול על הפנים.
הראש שלו החל להתמלא בזיכרונות, מיד נזכר באוהד בכיתה ב', הוא
החטיף לו מכות לפני כל בית ספר, כולם צחקו עליו במשך כל אותה
השנה. הוא תמיד שנא אותו.
דוד רצה כל כך לנקום, להחזיר לו יום אחד. אם רק היה יכול....
וכנראה שרק אז הוא הבין שאלה הרגעים האחרונים שלו פה, בעולם
הזה. הגיע הזמן לעשות שטויות, הוא החליט, והרבה.
בדרך לאוהד, הוא קנה חבילת ביצים וכמה עגבניות וכל מה שהוא חשב
עליו באותה נסיעה זה על הפרצוף של אוהד  כשהוא יראה אותו.
הוא יצא מהאוטו עם כל הדברים בשקית, וניגש לדלת.
אוהד שגר בבית פרטי עדיין גר עם אימו, לרגע אפילו ריחם עליו
קצת, הוא כבר בן 27.
את הדלת פתחה אישה מבוגרת, "שלום, אוהד נמצא?", שאל דוד, "לא,
הוא לא בבית".
ואז נפלה עליו מן כזאת הקלה ענקית, לא סתם הקלה שאתה מרגיש
כשחשבת שחברה שלך עומדת להיפרד ממך ובסוף התברר שטעית, אלא
תארו לעצמכם שאתם עומדים על קצה צוק ומאחוריכם אוהד שהוא חתיכת
בריון, עומד לו שם עם רובה. אתם מסתובבים לרגע ורואים את המבט
האטום שלו בעיניים, את קעקוע הדרקון שיש לו על הכתף ושומעים
אותו צועק, "קפוץ, יא זבל!!".
ואז ממש שנייה לפני שאתם קופצים בלונדינית עם אבן גדולה ביד
מתגנבת מאחוריו ומכה אותו בראש, הוא נופל.
אתם מסתובבים ורצים אליה מחבקים  אותה, מנשקים אותה ואולי גם
מי יודע.
תארו לעצמכם איזה הקלה הייתם מרגישים, הייתם מאושרים מהחיים,
בטח הייתם מתגלגלים מצחוק.
כזאת הקלה הרגיש דוד הוא החל להתגלגל מצחוק ממש לפני אותה
אישה, ולאחר שניה היא טרקה לו את הדלת בפרצוף.




3


הוא ישב על ספסל ליד סימטה חשוכה.
המוסך שאליו הוא היה צריך להגיע היה לא רחוק, אך משום מה הוא
נרתע מללכת לשם.
משהו החזיק אותו, הוא רצה כמה דקות עם עצמו.
הוא התחיל להיזכר בכל מה שהיה, ולדמיין את מה שיהיה.
הוא היה בטוח שהכל יהיה שונה לגמרי, שהוא מיד יצליח בהכל
ושההרגשה שלו תהיה שונה.
הוא ירגיש מאושר רק מלראות את השמש ואת השמיים הכחולים. הוא
יצחק מכל בדיחה ויתאהב בכל אישה.
החיים יחייכו לו בפתח, כל מה שהוא פעם רצה יתגשם.
אפילו הייתה לו סצינה שלמה מתוארת בראש.
הוא תיאר את אותו היום בו הוא הציע למאיה נישואים, רק שהסצינה
הזאת התקיימה בעולם החיים.
הוא מאוד אהב את מאיה, והוא עבר תקופה קשה מאוד כשהיא עזבה
אותו.
הוא תיאר לעצמו אותה בשמלה הלבנה האהובה עליו, זאת שהיא לבשה
ליום ההולדת שלו.
היא ישבה שם בחוף הים, כשהשיער הג'ינג'י שלה מתנופף ברוח. הוא
ניגש אליה והתיישב ליד על החול, אמר לה "הי" וחייך חיוך
ידידותי. העיניים שלה נצצו.
הם שתקו שם כמה דקות, מן כזאת שתיקה רועשת, ואז לפתע הוא ירד
על ברכיו, ממש מולה, הביט בה כמו שכל אישה חולמת שיביטו בה,
ואמר "אני מאוד אוהב אותך, ואני לא יכול לתאר את חיי בלעדייך.
האם תינשאי לי?".
הוא הוציא קופסא קטנה מכיס המכנס שלו ופתח אותה. הייתה שם טבעת
מדהימה. היא קפצה עליו בחיבוק אוהב והחלה לצעוק "כן! כן!".
הסצינה הבאה שהחלה להתנגן בראשו הייתה החתונה, ומאיה ככלה
יפהפייה, אבל היא נקטעה באמצע.
הוא החל להתקדם לכיוון המוסך ומשום מה הוא פחד. הוא אפילו לא
ידע למה, אבל הוא פחד.








4


דוד ישב על כיסא עץ ישן והביט בנעליו האדומות של ג'ון, ראשו
היה במקום אחר, הוא החל להתחרט על ההחלטה שלו לעזוב את "עולם
המתים", הוא הרגיש חנוק, הוא לא ידע מה לעשות ואז באותו רגע
קשה הוא פנה אליי.
אמרתי לו שאני לא יכול לבצע את ההחלטה במקומו, ושהוא צריך
לעשות את מה שנראה לא הכי נכון, הכי מתאים.
שאלתי אותו למה הוא רוצה לחיות ובהתחלה הוא לא בדיוק ידע מה
לענות, זה הזכיר את דוד בראיון העבודה הראשון שלו, הוא ישב
במשרד גדול על כיסא עור אלגנטי.
הוא היה לבוש כאדם רציני, הוא אפילו לבש עניבה אולי לראשונה
בחייו.
מולו ישב גבר גבוה עם מבט בוחן על פניו, הוא הביט בקורות החיים
של דוד ולאחר מכן פתח במטר שאלות. ודוד הרגיש שהוא מוכן לכל
שאלה שהיא, ואכן כך היה הוא ענה על כל שאלותיו בכובד ראש
ובחכמה עד שהמראיין הגיע לשאלה האחרונה-"למה אתה חושב שאתה
מתאים לעבודה הזאת?".
והאמת היא שדוד לא ידע, גלית שכנעה אותו לנסות, היא אמרה שלא
יזיק לו הכסף, ושהוא עבר התמחות מתאימה לעבודה הזאת בצבא, והוא
הצליח שם לא רע.
אבל דוד עצמו לא ממש ידע למה הוא מתאים לעבודה הזאת, הוא אפילו
לא ידע אם הוא רוצה להתאים לעבודה הזאת.
ולחיות, נשמע כמו הדבר הנכון, אם חושבים בהגיון כמובן.
ולהישאר כאן, בעולם המתים, נראה טיפה כמו להרים ידיים, ודוד
פשוט לא היה מוכן לזה, ולמרות הכל עדיין שררה בו תקווה מסוימת
שהוא יפגוש שם,בעולם החיים, את מאיה.
ג'ון, גבר נאה ומנופח עמד שם מולו, מסביר לו מה יקרה עכשיו.
הוא אמר שאין לדעת באיזה גיל או מיקום בארץ הוא יגיע לעולם
החיים ושעליו לאבד כל קשר עם עולם המתים ברגע שהוא יגיע לשם.
דוד ישב מבולבל.
ג'ון החל לקפל את שרוולו הימני בחולצה והצביע על סימן ירוק
שהיה על ידו- "זה יהיה הסימן שאתה חוקי שם, ברור? אל תשכח את
זה, אחרת שלמת לי כסף לחינם, ואין החזרים חמוד", הוא אמר וטפח
על גבי בעדינות.
תחילה דוד היה צריך לעבור חיטוי, כדי לא להעביר דבר לעולם
החיים. הוא הצטייד בתעודת זהות, פספורט, וארנק מלא- "הם ישתנו
לפי מיקומך בעולם וגילך", אמר ג'ון.

והנה הוא שכב שם, רועד, שואל אותי שנית ושנית, לעצור את זה?
להישאר? מה לעשות? תעזור לי! מה לעשות? אך לא אמרתי מילה, הוא
שכב שם הביט בתקרה הלבנה ואחר כך הכל כבר היה מעורפל.
הוא התעורר בחצר של אוהד כשהוא שוכב על הגב, ברגע שנפתחו עיניו
הוא ראה מעליו את המבט העצבני של אוהד. "מה אתה עושה פה? אה?",
הוא אמר,"תסתכל עליי כשאני מדבר אלייך, מה אתה עושה פה?", הוא
התעצבן.
לאחר שקלטתי איפה אני, והבנתי מה לעזאזל קורה מסביבי, קמתי
והבטתי באוהד בפליאה. "מה אתה עושה פה?", שאלתי אותו ופניו
החלו להתמלא בגוון אדום,"איפה אני?", שאלתי והתחלתי להתבונן
מסביב.

אחרי שעה ארוכה דוד מצא את  עצמו יושב בבית חולים, בהמתנה בחדר
מיון.
אוהד לא היה בעל מצב רוח טוב במיוחד כשהוא נחת בחצר ביתו, כאב
חד הקיף את ראשו, הוא הרגיש מחוסר הכרה, למרות שהבין את כל
המתרחש.
מעניין אם הוא היה מרגיש את הכאב הזה פחות אם הוא היה בעולם
המתים, חשב דוד. הרי כאן הכל יותר אמיתי, הכאב והאושר, לא?
הוא הביט ביד ימינו, היה עליה סימן ירוק מטושטש כזה, האחות
ניגשה אליו ושאלה אותו בפליאה- "מה זה? קעקוע או לכלוך?", וחלה
לשטוף את ידו.
והנה הוא שם, מת בנפשו וחי בגופו, או מי יודע, אולי הפוך.