29.1.02
אני רוצה להיות ילדה טיפשה במסע הופעות עם קוקיות ומיני בצבע
ירוק. אני רוצה לשמוע את קולי ולהשמיע ולהתמלא ברעידות וקושי
בנשימה בחיבור שבין השפה התחתונה והצוואר. אני רוצה להרגיש
מאוהבת במשהו. אני רוצה את הלב שלי בחזרה... אני רוצה לדבר
ולהרגיש מחוברת לאחרים. לא רק לעצמי. אני לא רוצה להישאר לבד.
אני לא רוצה להיות לבד אני רוצה את כוח החיים שלי בחזרה. אני
רוצה להיות מסוגלת לצאת ולקום. אני רוצה שלאנשים יהיה איכפת
ממני . לי איכפת מאנשים? למה זה כך? אני הורסת לעצמי את הגוף,
את הבריאות, את חיי החברה שאינם עוד... אני לא יכולה יותר
לחכות ולקוות ולשמור על התקווה הזאת. אין לי כוח יותר !!!!
הייתי "יפה וחמודה וחתיכה" והיה לי בטחון עצמי ומה??? אני כל
כך פתטית בעיני עצמי שזה ממש עושה לי בחילה. אני פשוט עייפה.
אני אוהבת את הלימודים אבל כל הזמן ללמוד ולעבוד וכבר אין לי
אנרגיה למשהו אחר. ואלה לא חיים בריאים ואני כל כך צריכה משהו
אחר. הלואי, הלואי והייתי יכולה לא לעבוד...הלואי...  אני
אסירת תודה שיש לי עבודה שבגללה יש לי את האפשרות ללמוד אבל
אני מקווה שההרגשה שלי תשתפר, שאני לא אהיה כל כך לבד כמו שאני
עכשיו. אני והמחשב. איך הגעתי למצב כזה? אני רוצה להיות מאושרת
באמת. ולא ליום או יומיים.. אני רוצה תקופה מאושרת, למה לא?
אני לא יכולה לשאוף לזה?
תקופה מאושרת!!!