אשה זקנה. יושבת בבית קפה. חולצה כחולה, חצאית מגוהצת למשעי.
מאופרת. מזמינה קפה, אבל לא חזק כי אחר-כך היא לא מצליחה
להירדם בלילה והמחשבות מפריעות לה. היא מעדיפה לישון בלילה, כך
עובר הזמן יותר מהר. עד שיבואו לקחת אותה.
היא מוציאה מראה ואודם אדום ומורחת ביד רועדת על שארית השפתיים
המקומטות. היא רוצה להיות יפה כשיבואו לקחת אותה. חם בחוץ.
שאריות המייק-אפ נוזלות קמעה ופניה הופכות לדמעה צבועה גדולה,
הזולגת מטה ומלטפת את פניה. פניה. סיפור חיים. כל כאב, כל
שמחה, מוטבעים וחרוטים, עמוק, עד הלב. היא מביטה בעוברים
ושבים. מהנהנת בראשה. נזכרת.
אשה זקנה בודדה. יושבת בבית קפה. מזמינה עוגת גבינה עם
פירורים, אבל לא חתיכה גדולה, כי היא לא אוכלת הרבה. הכל
הצטמק. אין כבר לאן להכניס.  היא מוציאה מראה ומסדרת שערה
בודדה שנטשה את מקומה בגלל הרוח. היא רוצה להיות יפה כשיבואו
לקחת אותה. רוח חמימה מנשבת ומעיפה את מחשבותיה לכל הכיוונים.
היא בוהה באוטובוס המחליק מהתחנה, כלא היה. גם היא תעזוב את
התחנה.
אשה זקנה בודדה עוזבת. משלמת על כוס קפה לא חזק וחתיכה קטנה של
עוגת גבינה עם פירורים. נשענת על מקל, מיישרת את חצאיתה, מותחת
את החולצה. היא רוצה להיות יפה כשיבואו לקחת אותה.
אשה זקנה בודדה עוזבת ולא שבה.
אשה זקנה בודדה מתה.