יש איזו דמות בחלון שלי שרק אני יכולה לראות.
יש איזה קול בחדר שלי שרק אני יכולה לשמוע.
יש מושגים בעולם שלי שרק אני יכולה להבין.
וזה לא משנה מי ינסה, אף אחד לא יצליח לקלוט את העצב שבנשמה
שלי, שרק אני יכולה להרגיש.
את הידיעה המרתיחה הזאת שאני פשוט מקבלת דברים אחרת מכולם.
מפרשת אותם אחרת, מנתחת אותם אחרת, ולוקחת אותם הרבה יותר
קשה.
וכל הזמן אני מרגישה שאני לא באמת כאן. שזה איזה משחק לא מובן
שאף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה לשחק בו. ניסיון לרדוף אחרי
האושר, שאפילו ההגדרה שלו לא ממש ברורה.
וזו לא תקופה ספציפית, וזה לא מקרה ספציפי, וזה אפילו לא הרגשה
ספציפית.
זו מן תחושה כזאת שמתחילה מבפנים, ומקרינה החוצה, אל איך
שהדברים סביבי נראים, על איך שדברים מסביבי מתנהלים.
וכל פעם, כל פעם שדברים נכנסים למסגרת נורמלית יש פתאום איזה
אירוע קטנטן, שולי, אחרים לא היו אפילו מבחינים בו, ופתאום אני
שוב מרגישה כל כך לא שייכת.
איך אני יכולה להעביר לעולם את ההרגשה הזאת של החול שנשפך
מהאגרוף? לא משנה כמה חזק תחזיק אותו, החול ימשיך להישפך
החוצה.
איך אני יכולה להסביר לכם עד כמה אני ריקה מבפנים, חלולה כל
כך.
אני כאן כבר הרבה הרבה זמן. לא הזזתי אפילו אצבע כבר כל כך
הרבה זמן, והרפיון הזה של הגוף הופך את העולם לרופס יותר,
צמיגי יותר. תמונות מגיעות כמו בועות של סבון. הכל זז לאט
יותר, ומגיע כמו מתוך ערפל. שום דבר כבר לא אמיתי בשבילי, וגם
אני לאט לאט מאבדת את הממשיות.
מי לא בא לדבר איתי? הם כולם פתאום חושבים שהם רצויים, נחוצים.
זה מעניין כמה תחושת הנחיצות הזאת מעניקה לאנשים מסוימים טעם
לחיים. הקולות שלהם נוקשים על דפנות ראשי כמו הקול המתוק של
הגשם הראשון, כשאתה כל כך שמח שהוא מקיש מבחוץ ולא חודר פנימה,
היכן שאתה שוכב מכורבל בתוך שמיכה, והכל מסביבך חמים ומגונן.
והם מביטים בי, והעיניים שלהם כל כך גדולות ועמוקות.
אוקיאנוסים. ורק ההבעות שלהם מתחלפות, כמו המחשבות שפעם עוד
טרחתי לחשוב.
וכל זוג עיניים מספר לי סיפור אחר, והסיפורים עצובים כל כך
פרדי. למה הסיפורים עצובים כל כך? ולמה הם באו הנה להעמיס עליי
גם את העצב שלהם?
העניים שלהם מספרות לי על הפחד מזקנה כפופה, קמוטה, בודדה,
כשהיד רועדת ואתה שופך על עצמך את האוכל שכה טרחת להכין. והם
מספרים לי על הילד היחיד בגן שאף אחד לא רצה להתקרב אליו,
ובחטיבה אף אחד לא רצה לשבת לידו. והם מספרים לי על כך שלא
העזו להביע אהבה, וראו את אהבתם בזרועות האחר, והם מספרים לי
על הכאב, הכאב הפיזי של העצב, כשאתה נקרע מבפנים מרוב הרצון
לבכות, מרוב הכאב של הלב, שבועט ומתפורר, והם מספרים לי על
ימים ארוכים, אפורים, חסרי משמעות ועניין, וכל יום דומה
למשנהו, ואתה פשוט מושך במעגל עד מותך.
והעיניים מספרות את מה שהפה לעולם לא יאמר, כמה היינו רוצים
להיות שם במקומך. להתחפר מתחת השמיכה ולא לצאת עוד לעולם. לתת
להכל לעבור מסביב, להרים את השמיכה עד העיניים ולגונן על עצמנו
מהעולם הזה, שלא נותר לו כבר כלום שיוכל להציע לנו, שיכול
להפוך אותנו למאושרים.
פרדי למה כל זה קרה? אני זוכרת שאמרת שזה יכול לקרות, אבל אני
בתמימותי חשבתי שאוכל לשנות את העולם, אבל רק החמרתי את המצב,
פרדי. וכשהבנתי היה פשוט מאוחר מדי.


נכתב ב2000                                          


הועלה לבמה ב29-7-02