אני זוכר אותה. אני זוכר שראיתי אותה. היא הייתה יפה כל כך.
אני זוכר אותה, הייתה לבנה והיה לה כובע כסוף. אני זוכר אותה,
היא הייתה לבנה, היא הייתה רחוקה מהאחרות. אהבתי אותה, אהבתי
אותה יותר מאשר את כולן.

אני זוכר שהיא התנדנדה וניסיתי לעצור אותה. רציתי שהיא תשאר
איתי לתמיד.
הייתי בסך הכל בן שבע ואני זוכר אותה כל כך טוב.

היא הייתה קרובה אליי והתביישתי לשחק איתה על יד כולם. היא
הייתה קרובה אליי, אבל כאשר רציתי לתפוס אותה, לא הצלחתי, היא
הייתה רחוקה כל כך.

החברים אמרו שגם להם יש אחת כזו, ואני תמיד חשבתי שלאף אחד אין
אחת כמו שלי. שלי היא שלי, והיא מיוחדת יותר מאשר של כולם.

כשרציתי לדבר עליה כולם אמרו לי "איכסססס", אל תדבר עליה
בפנינו זה מגעיל אותנו.
תמיד כשאכלתי אז הרגשתי אותה, ותמיד כנשמתי אז הרחתי אותה. זו
הרגשה מוזרה כל כך, מעולם לא הייתה לי מישהי כזו.

הייתי רק בן שבע ואני זוכר אותה  כל כך טוב.
היא הייתה איתי כל הזמן, ממש כל הזמן, ובכל פעם שרציתי אותה,
היא נעלמה בין כולן, בכל פעם שרציתי לראות אותה היא נבלעה בין
האחרות ולא יכולתי לזהות אותה.

אמא אמרה שזה טבעי, שלכולם יש אחת כזו, יש אפילו יותר מאחת.
אבל אני, הייתי בסך הכל בן שבע וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי
אחת כזו מתנדנדת, והתלהבתי ממנה כל כך.
לא הבנתי מה אמא רוצה, איך לכולם יש כזו? ועוד מתנדנדת. של
כולם מתנדנדת? וזו דווקא זו, או שזו אחרת?

אף פעם לא הבנתי.
אמא לקחה אותי לאיזה איש שיעזור לי להבין מה זה, והוא רק רצה
לשמוע אותי. הוא עשה כל הזמן כן כן עם הראש, כאילו הקשיב לי.
הייתי בסך הכל בן שבע, מה הם רצו ממני?

נפגשתי עם האיש הזה עוד כמה וכמה פעמים. אני חושב שזה האיש
שעשה את הכובע הכסוף הזה, אבל אני לא יודע.  זה הצחיק  והפחיד
אותי יחד.

בבוקר שלמחרת אזרתי אומץ והבטתי בה, הבטתי בה וחייכתי אליה,
אני חושב שהיא חייכה חזרה, אבל אני לא יודע. הבטתי בה ואחזתי
בה. אחזתי בה כל כך חזק, לא רציתי שתברח לי.

הייתי בן שבע ואחזתי בה. היא הייתה יפה מכולן.
הייתי בן שבע ואחזתי בשן היחידה שהייתה לי עם סתימה.