אני שוכב כאן, תחת העץ, העץ הגדול שאני שתלתי לפני המון שנים.

אני שוכב כאן ונהנה מן הנוף היפה, מציוץ הציפורים. אני שוכב
כאן ונזכר בימים הטובים.
העץ נטוע במקום מסוים, בקצה העיר. העץ כולו מוקף דשא, הרבה
מאוד דשא. הוא מוקף גם בהרבה מאוד אבנים.

זה היה מזמן. יצאתי אל הרחוב לטיול קצר וראיתי אותה, נערה יפה,
היא שבתה את ליבי.
זה היה מזמן, מזמן. אני נזכר עכשיו בכל הימים הטובים. איך
הייתי צעיר וראיתי אותה.

אני שוכב תחת העץ הזה, העץ המוקף בדשא ואבנים, ואני שוכב על יד
אבן אחת, אבל אחת יקרה.

אני זוכר את האישה, היא הייתה מיוחדת במינה. רציתי לראות אותה
מקרוב, רציתי שהיא תבחין בי גם, אבל התביישתי.
ביום שבא אחר כך יצאתי שוב לטיול קצר, ושוב, ראיתי את האישה
ההיא. שוב, ממש כמו ביום הקודם.
כך עשיתי בכל יום ממש בכדי לראותה. בכל יום שעבר ראיתי יותר
ויותר מהאישה הזו. גיליתי מה היא אוהבת לאכול ומה היא אוהבת
ללבוש, אילו נעליים נוחות לה ועוד פרטים קטנים נוספים.

אני שוכב על יד האבן הזו, כי בחרתי לי אותה ובחרתי שדווקא היא
תהיה תחת העץ הזה ששתלתי לפני המון המון שנים. סביבי המון
אבנים אבל אף אחת לא מושכת אותי כמו האבן המסוימת הזו. זו אבן
מיוחדת, אבן שאני בחרתי. זו האבן שלי.

אני לא זוכר ממש כמה זמן לקח לי עד שאזרתי אומץ וניגשתי אליה,
אני רק יודע שלקח לי המון זמן.
ניגשתי אליה ושאלתי לשלומה.
אני לא יודע למה, אבל סיפרתי לה מה עשיתי, איך עקבתי אחריה
וגיליתי את כל הדברים שאני יודע. הייתי כנה איתה וסיפרתי לה
הכל.

היום זהו יום מיוחד, זה מן יום כזה שהנוף לא מעניין אותי
והציפורים לא ממש מצייצות.
זה מן יום כזה שאני רק מעלה נשכחות.

האישה ההיא חייכה, אני לא יודע עד היום למה. יחד עם החיוך הזה
היא סטרה לי.
הבנתי אותה ולא כעסתי עליה. באיזו זכות הרשיתי לעצמי לעשות את
שעשיתי?
אני מבין אותה עד היום, אבל דברים השתנו מאז, היא לא כעסה עליי
ואני מקווה שהיא לא כועסת.

אני שוכב לי ומביט באבן הזו, ואני מדמיין אותה אחרת, מדמיין
אותה בנסיבות אחרות ומקווה, ותוהה, אבל, לא, זה לא ייתכן.


קבענו שנפגש שוב וכך היה, קבענו כל הזמן שנפגש שוב וכך היה.
המשכנו להפגש כל הזמן.  בילינו הרבה מאוד יחד וככל שהכרתי את
האישה הזו יותר כך היא הייתה יפה יותר בשבילי. היה לה יותר
עומק והיא הייתה יותר מיוחדת. ככל שנפגשנו יותר הכרתי אותה
יותר ורציתי להיות איתה יותר.

אני כל יום מגיע הנה, אל האבן הזו, ומתבונן בה. אני לא יכול
לקחת אותה איתי והרצון לקחת אותה לא חזק. הרצון להיות איתה הוא
חזק.
אני שוב על יד האבן לבוש בבגדי חג, כי היום זה יום מיוחד, שבו
הנוף לא מעניין והציפורים לא מצייצות, היום זה היום בוא ראיתי
את האישה ההיא בפעם האחרונה. היום זה היום בו אפגוש אותה שוב.

אהבתי את האישה הזו יותר מכל דבר אי פעם, התחתנו ונולדה לנו
תינוקת יפה.
זהו, חשבתי.  היה לי כבר כמעט הכל. הייתה לי אישה שאהבתי ואני
אוהב יותר מכל, הייתה לי תינוקת יפה.  

אני שוכב על יד האבן הזו, ותוהה איפה התינוקת היפה שלי. אני
תוהה למה היא לא איתי, למה היא נבחרה להיות עם אחרים ולא
איתי.
אני שוכב ונזכר בימים הטובים, באישה היפה שלי ובתינוקת היפה
שלי.

התינוקת היפה שלנו לא הייתה אתנו הרבה זמן, היא חלתה ונלקחה
מאיתנו מהר מאוד. היא הייתה ממש קטנה, היא הייתה איתנו פחות
משנה אחת.
ידעתי שלא ארצה ילדים נוספים, ולא ארצה סבל כזה יותר.
גם האישה הזו לא רצתה יותר ילדים והחלטנו שנחיה יחד לבד, בלי
אף אחד.

אני שוכב ואני מוקף בהרבה מאוד אבנים, אני שוכב ומחכה לאישה
הזו שתבוא ותשכב על ידי, היא מתעכבת. ואני לא יודע למה. אני
מחכה שאולי מישהו יגיע ויסביר לי למה.

אני שוכב כאן ולידי שתי אבנים, אחת של התינוקת ואחת של האישה.


עברו השנים והאישה חלתה גם היא, זו הייתה תקופה קשה במקום בו
חייתי. אנשים חלו ומתו בלי סוף ורק אני נשארתי בריא ושלם. אני
זוכר שהיא נפלה במטבח ואז הבנתי שמשהו לא בסדר, שגם היא
מהאנשים החולים ובקרוב תהיה מן המתים.
השתדלתי וניסיתי אך כנראה שלא מספיק, כנראה שהמישהו ההוא
שמחליט למעלה בחר גם את האישה שלי וגם את התינוקת שלי.

אני שוכב כאן ומחכה שיחליט שגם אותי הוא צריך. הוא יחליט.
אני שוכב וקורא את הכתוב על האבנים.  "הייתה לנו תינוקת יפה
והיא נלקחה בטרם עת.."
"הייתה לי אישה יפה והיא נלקחה כי הייתה טובה מדיי."
אני שוכב כאן ותוהה מה יהיה כתוב על שלי..  "היה ונלקח כי לא
היה".

האישה היפה הזו נלקחה גם, זה היה יום קשה, היא נלקחה וקברתי
אותה על יד התינוקת היפה שלי, מתחת לעץ ששתלתי בצעירותי.  היא
נלקחה כי הייתה טובה והתינוקת נלקחה כי הייתה טובה, זה משהו
במשפחה של האישה הזו, זה משהו שנמצא בדם שלה, הטוב הזה, הטוב
הזה שגם היא וגם התינוקת שלה נבחרו.
אני שוכב כאן ותוהה כי אני צריך להיבחר בקרוב.
האישה הזו מתעכבת אבל זה בעצם אני שמתעכב. אני הוא זה שלא
נבחר.
אני כבר לא ממש מרגיש כלום, אני לא שומע מה שקורה סביבי ואני
גם לא רואה.
אני לא רואה והנוף לא מעניין, אני לא שומע בגלל זה הציפורים לא
מצייצות.
זהו יום מיוחד היום כי אני עומד לפגוש את האישה הזו.

זהו יום מיוחד היום.

עכשיו אני יכול לומר "זה לא מזמן", אני רואה את האישה הזו, את
האישה שלי.
         
                              נבחרתי.