כשאמא שלי מתעצבנת, יש לה הילה ירוקה בהירה מעל הראש. זה לא
קורה הרבה, נכון, ובימים כתיקונם היא כתומה-צהבהבה, כמו מישמיש
בוסר, אבל כשהיא מתעצבנת על אמת, כמו שכשאבא לא חזר הביתה
מהרייקי ואחר כך היא גילתה שהוא השאיר אותה עם סיטאר ואיתי
ונסע להודו עם המדריכה, לקומונה של ישראלים ליד האשראם של
אושו, אז זה קורה- עין ימין שלה מתחילה לקפוץ, ההילה שלה נהיית
ירוקה בהירה, ואני נעלם מהבית.
אתמול חזרתי מהבית ספר מוקדם וכבר מהחניה שמתי לב שהחלונות של
המטבח מקרינים ירוק בהיר כמו צ'רנוביל, אז נכנסתי על קצות
האצבעות, הדלקתי קטורת ונר טיבטי על השולחן שבהול, והצצתי
לסלון.
אמא שכבה על הפוף האדום עם רצועות מלפפונים על העיניים ונראתה
זקנה מאד. הצעיף שלה היה זרוק על הרצפה, והקצה שלו טבול
בשלולית קטנה של קפה הפוך ושברי זכוכית.
הכרס הקטנה שלה, חיוורת וצהובה, נשפכה מעל לחצאית הפתוחה,
והקרסוליים היו נפוחים וכחולים. טרה, הכלבה שלנו, ליקקה אותה
בין האצבעות של הרגלים.
רצתי לאמבטיה והבאתי אבקת קוורץ ורוד, עמדתי מעליה והתחלתי
למרוח לה בעדינות על הרקות.
פלאק!
העולם הסתובב שלוש פעמים בפיצוצים אדומים ועם פעמוני רוח, ואני
מצאתי את עצמי על הרצפה, כשהכרס של אמא מסתכלת לי בעיניים.
משכתי באף והתחלתי לבכות, ואמא צרחה בהיסטריה שאני בדיוק כמו
אבא שלי, בא לה בלי שהיא תרגיש ומה עשיתי שם בכלל, וההילה שלה
התחילה שוב לזרוח כמו צ'רנוביל, רק הפעם מבפנים, עד שלא יכולתי
לראות כלום חוץ מהירוק הבהיר המסנוור הזה ולא יכולתי לשמוע
כלום חוץ מהקול שלה, ולא עזרו לי שום תרגילים של אור זהוב
ואגמים שלווים.
כשנרגענו, היא חיבקה אותי חזק, השביעה אותי שבחיים אני לא עושה
לה את זה יותר ושבגללי היא תחזור לוואליום, והלכה לחדר לנוח.
ניקיתי את שארית הקפה והתיישבתי כאילו לעשות שיעורים אבל בעצם
חשבתי על לילך.
לילך היא הילדת אינטגרציה אצלנו בכיתה. היא גרה בתקווה, ליד
אווזי, ואבא שלה בכלא. אמא השביעה אותי שאני לא מדבר איתה על
כלום, כי אצלה בבית יש אנרגיות רעות מאד וזה מדבק, ורק עוזר לה
עם השיעורים כי היא פרימיטיבית וקשה לה, אבל תמיד בבית ספר,
בשום פנים לא אצלנו בבית ובטח שלא אצלה.
רק שכשהתחלנו להכיר הבנתי מהר מאד שאין לי מה לעזור ללילך עם
השיעורים, כי היא מכניסה אותי לכיס במתמטיקה ובאנגלית, ורק
בהיסטוריה אנחנו איכשהו קרובים, כי גם היא לא מצליחה לזכור
תאריכים. אז התחלנו להישאר בכיתה אחרי הלימודים והיינו מדברים
המון, על הכל.
אתמול סיפרתי לה על אבא שלי והמדריכת רייקי, ועל איך שהוא כותב
לנו באינטרנט מהודו ומשתף אותנו בהתקדמות ובהתגלויות שלו,
ושעוד מעט הוא מגיע לנירוונה. היא חשבה קצת, ואמרה -
'הוא כמו אבא שלי בעצם.'
נהיה לי קצת מזיע, וחשבתי שאולי בעצם היא לא כזאת חכמה בכל
זאת.
'למה כמו אבא שלך? אבא שלך בכלא.'
היא צחקה.
'דווקא בכלל לא. לא תפסו אותו. אבא שלי דפק קופה וטס לאמריקה.
כל חודש הוא שולח לאמא ולי דולרים, והיא אומרת שזה שווה לתחת.
כמו אצל ההורים שלך.'
עכשיו כבר ממש התעצבנתי.
'אבא שלי עובר תהליך רוחני. הוא לא גנב כמו אבא שלך.'
לילך הסתכלה עלי בעיניים החומות שלה, והצחוק הפך לחיוך קטן.
'אבל הוא כן. הוא דפק לאמא שלך את החיים, השאיר אתכם איתה והלך
לעשות חיים במקום אחר, רחוק ממכם. כמו שאמא שלי אומרת תמיד -'
היא קפצה מהכסא ורצה ללוח, לוקחת גיר וכותבת את המילים בלסתות
קפוצות, בשיניים מהודקות, ויש לה בעין קפיצה כמו אצל אמא שלי,
שככה יהיה לי טוב, וגם ההילה שלה נהיית ירוקה בהירה, ואני חושב
שאני אוהב אותה, ומשהו קורה לי, והיא ממשיכה לכתוב, לחרוק עם
אותיות לבנות בגיר על הלוח השחור, כשהידיים שלה רועדות ומזיעות
ובגוף שלי עוברת צמרמורת...
'זין. נשאר. זין.'