כשהגעתי לבית העלמין כולם כבר היו שם. עומדים בקבוצה צפופה,
לוחצים ידיים ומברכים לשלום זה את זה.
השלווה הופרה בכל בכי רם אי שם מתוך מרכז ההתקהלות.
נשארתי בצד, במעגל השלישי, החיצוני.

תמיד חילקתי לוויות לשלושה מעגלים, אחד בתוך השני. לכל מעגל יש
את האנרגיה שלו. את רמת העצב שלו.
המעגל הקטן, הפנימי: המעגל של הקרובים ביותר. הכואבים ביותר.
מעגל הדמעות.
אני לא מאחל לאף אחד להיקלע למעגל הזה.
המעגל השני, המרכזי: המעגל של שאר קרובי המשפחה, החברים,
המכרים וחולקי הכבוד. אלה שכואבים אבל משתדלים להחזיק את הכאב
בפנים. פה ושם נשמעות גניחות בכי, קולות של קינוח אף והרבה
התלחשויות של אנשים שהדיבור עוזר להם להתמודד עם הכאב והצער.
המעגל השלישי: מעגל הנספחים. אלה שרוצים להיות חלק אבל קשה להם
להתמודד עם האנרגיות של המעגלים הקטנים יותר. במעגל זה נמצאים
רק אנשים בודדים והריחוק מהמעגל המרכזי
מאפשר להם להישאר חזקים.

ירדן, החברה הטובה של שרונה, יוצאת מההתקהלות ומתיישבת על ספסל
בצד.
לרגע חשבתי ללכת אליה, לדבר , לנחם, לתת חיבוק, אבל לא יכולתי.
השפה התחתונה החלה לרצד לי באופן לא רצוני והעיניים התמלאו
דמעות. הצמדתי בחוזקה לפנים את משקפי השמש השחורים, נשכתי את
השפה התחתונה והתרחקתי משם. מעבר לגבולות המעגל השלישי.
מרחוק ראיתי את גבי ניגש ומתיישב ליד ירדן. כל הכבוד לגבי,
בעיקר על איך שהוא היה עם דרור ועזר לו להתמודד עם המצב.
מנסה לשכנע את עצמי שהייתי בסדר. שהייתי חבר טוב, ואם הזנחתי
אותה קצת בזמן האחרון זה בגלל שגם לי היו דברים על הראש
להתמודד אתם.
פתאום אני שומע שירה מאחורי. שירה ובכי.
אני מסתובב ורואה את יששכר הקברן מוביל את העגלה ועליה גופתה
של שרונה.
מסע הלוויה החל ואני מצאתי עצמי, מבלי ששמתי לב, בלב המעגל
המרכזי.
לברוח! לברוח מכאן מהר! אני נעלם מאחורי איזו מכונית חונה
ונותן לשובל האנשים לעבור אותי.
יום בהיר, יום יפה והשמש יוקדת חמה. מזל שלא לבשתי שחור.
החמאתי לעצמי על מחשבה נבונה, אך תחושת אי נוחות תקפה אותי
ובושה שזה מה שמעסיק אותי עכשיו.
הלכתי מאחור, אחרי כולם, בקצב שלי.      מוזר, בכלל לא איכפת
לי להיות אחרון.
בכלל לא איכפת לי ללכת... ללכת וללכת עוד ועוד... ללכת ולא
להגיע,אבל הגעתי.
כולם כבר עומדים סביב הקבר הפתוח. אני נשאר במעגל השלישי.
מסתווה בתוך רעש המנוע של מכונית קרובה ותר בעיניי אחר אבן
שתהיה הולמת להניח על הקבר.
מתוך המעגל המרכזי יוצאת אישה ולוקחת את האבן שלי.
תיקחי... תיקחי את האבן, זו אבן טובה, אבן שמתאימה מאוד להניח
על קבר טרי.
אני מרים את בקבוק המים שלי אל פי ונוקש אתו בשיניי, מחפש מעט
כוח בבקבוק.
דוד יוצא מבין האנשים, בוגר ורציני. אולי להחליף כמה מילים
איתו, אולי זה יסיח את דעתי קצת.
דוד מוריד את משקפיו ומשפשף את עיניו. אני חושב שדוד בוכה.
אני מנגב את עיניי, מקנח אפי ומתרחק מעט, עד קצה המעגל השלישי.
מתיישב על שפת מדרכה חמה ובוחן מרחוק את הנמצאים.
את קובי לא הצלחתי למצוא. קובי ששרונה אהבה כל כך עד שלא יכלה
להכיל יותר כלום.
קובי שניסה להציל את שרונה כשאמר לה שהוא לא רוצה איתה שום
קשר, שהוא לא רוצה לראות אותה יותר ולא לשמוע ממנה יותר.  
קובי שלא ישמע יותר משרונה.

שרית (ריתי) ניגשת אלי, חברה של שרונה ושותפתה לדירה.
"איפה אתה? אני מחפשת אותך" היא אומרת. "הסתתרתי קצת" אני עונה
ומרגיש את הבכי מתקרב.
"אין ברירה, מוכרחים להמשיך" היא אומרת בבכי עצור. אנחנו
נפרדים בחיבוק,
היא נכנסת לרכב המונע ומתרחקת.
אני מתבונן במספר אנשים מתרחקים... כל אחד בתורו מתכופף להרים
את הכיפה שהרוח זרקה לו מהראש.
אם אלוהים היה רוצה אותנו בכיפה על הראש- הוא לא היה מעיף לנו
אותה כל הזמן, אני חושב לעצמי,
מסתובב ורואה לידי את גבי. "אתך עוד לא הספקתי לדבר" הוא אומר,
"עם כל הימים האחרונים, פשוט לא יצא". "אני יודע" עונה לו בלחש
ומחפש ישועה בבקבוק המים.
אין כבר טעם יותר למלחמות: הדמעות גואות וגולשות, הפה מתעוות
והקול בקושי יוצא, "אוף גבי, עד שהגעת הצלחתי יפה מאוד להחזיק
את הבכי" אני נשבר מולו.
בקול רגוע ושליו הוא שואל אותי אם להשאיר אותי לבד, אני מהנהן
בחיוב. "אני אתקשר אליך" הוא אומר,
"אל תסנן אותי".    
אני פונה ומתרחק מהמקום.

אז מה עכשיו?...
למחוק את השם והמספר מזיכרון הטלפון?...
איזה מוזר זה יהיה אם עוד כמה ימים יצלצל הטלפון והשם שלה
יתנוסס על הצג.
"הייתי חייבת לברוח מכאן, לברוח מהכל..." היא תגיד, "אז ביימתי
את המוות שלי. רק קובי יודע, וגבי ודרור שעזרו לי לארגן את
הכל".
אני מסתכל ימינה ושמאלה ומחייך לעצמי חיוך קטן.
אני מקווה שסופסוף מצאת את השלווה שרונה.
אני משתמש בטישו האחרון שנשאר לי בכיס, עולה על האופנוע ועוזב
את המקום.