"הלו מיי פרנד", מכריז נואי בשמחה אופיינית.
אני מסדר את כובע הקש על הראש שלי, מקפיד שהעיניים יזכו לצל.
"גוד מורנינג, האו אר יו?"
נואי מחייך, מודע לתפקיד שלו בטקס הקבוע. "איי אם דה שריף",
הוא ממחזר אילתור על רפליקה מ'מציצים' שלימד אותו פעם צנחן
ירושלמי בטיול האחרי-צבא שלו.
ביום הראשון שלי בחוף, נואי ניסה שוב ושוב להגיד "צנחן". הוא
לא הצליח, ולכן תיאר בפנטומימה תנועת נחיתה על הקרקע, ואז
יריות לעבר מטרה דמיונית בלב-ים.
"יו אר דה שריף", אני מסכים ומושיט לו שטר ארגמני עם דיוקנו של
מלך תאילנד.
"קאפונקאפ", הוא מודה לי. יד ימין שלו, זו עם הדרקון שנח בין
המרפק לכף-היד, מושיטה לי את ארוחת הבוקר. ביד שמאל הוא שולה
עבורו בקבוק בירה מתוך הציידנית שמתפקדת כמקרר.
"איי קאם לייטר", הוא מבטיח, ואני מתפנה לבחור מיטת שיזוף.
פלחי אננס, מים מינרליים, קרם הגנה מקדם שלושים, מחברת, עט.
עוד יום מטפטף שלווה עומד להתחיל על החוף.  'גן עדן עלי
אדמות', מכנה את האי משרד התיירות התאילנדי, וגם אם ההגדרה
גולשת על גלי ההיסחפות, הרי שקוסאמוי הוא מקום מאד נעים לברוח
אליו.
באחת-עשרה בבוקר החוף עדיין ריק, אבל אחרי חודש חמים וטעים
אני יודע שתוך שעה-שעתיים השמש תמשוך לכאן ישבנים סקנדינבים,
בריטים לבנבנים שעדיין לא האדימו, בריטים אדמדמים שטרם התקלפו,
ובריטים נטולי עור. יצטרפו אליהם שפמים גרמנים רוטטים מתשוקה,
בונג'ורנו גדולת שדיים ובן-זוגה המאכזב, ואולי גם זוג שוויצרי
מדויק. יפנים קטנים ינציחו הכל במצלמות וידאו חדישות. ברצועת
החוף הצרה שכלואה בין מיטות השיזוף לים ינהלו עשרות רוכלים
מקומיים את מלחמת הקיום שלהם באנגלית שיווקית בניחוח
חמוץ-מתוק.
מגדל בבל מאוזן, מיוזע, ומחורמן.
המחברת.
בחצי הראשון שלה מתרווחים סיפורים קצרים ומתחכמים. דימויים
צבעוניים שנכתבו בדיו שחורה עושים נעים בגב לשנינויות בלתי
מחייבות. אחר-כך הם מתחלפים: שנינות שזופת חמוקיים מעניקה מסג'
(תאילנדי) למטאפורה ארוכת איברים, שבלי לקום מהמיטה שולחת את
קצה הזרת כדי לטרוק את הדלת בפני המציאות שמנסה להתגנב פנימה.
אני פותח דף חדש.
היום אני אכתוב סיפור אהבה. סיפור אופטימי על אהבה, אהבה
שמדלגת מעל מגבלות ומנצחת לא מעט קשיים.
מיליארדי סיפורי אהבה נכתבו בכל השפות האפשריות, בכל הצירופים
שהמין האנושי מכיר, וגם שלי - כמה לא מפתיע - לא יחדש כלום.
ככה זה, האדם הקדמון גילה את האש גילו עוד בתקופת האדם הקדמון,
הגלגל הומצא לפני 5000 שנים, וגם את החוטיני כבר עיצבו. אין
מקום לחידושים והפתעות, ובכל זאת אפשר להנות. חשוב לשמור על
אופטימיות.

שתי בחורות מורחות שמן שיזוף זו על זו. הן מצחקקות בדנית
קולנית, אולי מרכיבות את שברי המציצנות שלי לכדי תמונה
אימפרסיוניסטית. אני מתלבט אם להניח את המחברת על החול. בצד של
הבעד מככבים האיברים הסקנדינבים הצלויים למחצה, והעסיסיים
לחלוטין. מצד שני, המחברת מטשטשת את המבט הישיר, מוסיפה לו
פילטר מרכך, מאפשרת תצפית לשם איסוף מודיעין בטרם התקרבות
ליעד.
"הלו מיי פרנד", מפתיע אותי נואי.
"הלו שריף נואי".
אנחנו חולקים את האננס המתוק. נואי משתמש בדרקון כדי לנגב את
המיץ הצהבהב שניגר מפיו, ואז עובר לפנטומימה:
תחילה הוא מייצר תנועה של עט מסלסל מלים, פסיקים וסימני קריאה.
אחר-כך הוא מחייך, ואז מדמה בידיו אחיזת שדיים קטנים, מישושם
והקפצתם.
אני מחייך, ומנסה לשלב תנועות וצלילים:
"טודיי" - תנועה של כתיבה - "אין דה איבנינג"  - ציצים
מקפצים.
בערב תהיה מסיבה. כל ערב יש מסיבה, והערב: מסיבת בלק-מון.
את האפילה של האין-ירח יאירו המבטים הנוצצים של המוני התיירים,
מאות עיניים שיחפשו הבטחה לעונג, ואולי אפילו אושר, אם בכלל יש
דבר כזה, אושר. האיים של תאילנד הם מקום אופטימי, בדרך כלל.
נואי מבטיח אספקת ג'וינטים אחרי השקיעה, מנופף לי לשלום, ועובר
לפלרטט עם שתי הדניות השמנמנות. הדרקון שלו מתעורר.

חמישה בחורים מגיעים לחוף בריצה, כאילו משום מקום. הם נכנסים
למים יחדיו, בשורה ישרה מזנקים אל הגלים. הם משפריצים מים
מלוחים זה על זה במשך דקה או שתיים, ואז מתיישבים בתוך הים,
בקירבת החוף, מרווחים קבועים של כחצי מטר ביניהם, ומתחילים
לשיר. זוהר. זוהר ארגוב.
אני מחליט לכתוב עליהם. אחווה היא סוג של אהבה, אני משכנע את
עצמי, וגם אצל זוהר אפשר למצוא אופטימיות, או לפחות איזה יום
אביב בהיר וצח.
המחברת נפתחת, העט נשלף.

זה סיפור אופטימי. הוא התרחש באחד האיים של תאילנד. מקום
אופטימי, בדרך כלל.
כמו בסצינה מ'בלוז לחופש הגדול' הגיחו לחוף השליו חמישה
בחורים. הם רצו לתוך המים, רצו וקפצו. קפצו על הגלים, קפצו זה
על זה. קפצו והשפריצו, השפריצו חופש. חופש ואופטימיות. אחרי
שתיים שלוש דקות הם התיישבו בתוך הים, והתחילו לשיר.
הם שרו זוהר ארגוב, ו"אשליות" של נסים סרוסי, ושירים שרק
חיילים בגולני מכירים. "צהוב עולה זה מכבי" שימש כפסק-זמן
ספורטיבי, ואחריו באו עוד שירים של רובאית 13, ועוד זוהר אחד:

רציתי אותו אתי
לספר לו ברגע אמיתי
איך ניסיתי לומר לו מקרוב שהוא
כמו טיפה מרה בתוך דמי
רק ניסיתי לומר לו מקרוב שאני
כל חיי נושא אותו עמי.
כמו שיכור מתנדנד
וגופי בכאב לא עומד.
רצינו אותו איתנו
לספר לו ברגע אמיתי
שעשינו הכל רק בשבילו
איך אתו הרגשנו כמו גברים.
כמו שיכור מתנדנד
ולבי בכאב לא עומד.

הם לא שמרו על כל המלים המקוריות, אבל שרו בקול כמעט אחיד,
מתואמים ביניהם, מודעים היטב לקצב, מן הסתם תוצאה של חזרות
ממושכות על הרפרטואר במקומות אחרים הרחק מהבית.
השמש סיימה עוד יום עבודה ונעלמה מאחורי ההרים. מעט התיירים
שנשארו על החוף התבוננו במחזה, משועשעים, מתלחשים ביניהם בשלל
שפות.
הגבוה בחמישה הזדקף, והחל לרקוד מסביב לחבריו, שצירפו לשירה
מחיאות כפיים קצובות.
כעבור כשתיים-שלוש דקות חמישתם נעמדו והחלו לבעוט במים, כמו
ש, -
לא, בלי אנלוגיות, יש דברים שלא מתאימים לסיפור אופטימי.
הם יצאו מהמים, התנגבו, אספו את הציוד שלהם, והחלו ללכת
בחשיכה. אחד מהם השתהה מעט מאחור, הרים את ראשו, וצעק "זה
בשבילך, דורון". דו-רון, במלעיל. אחר-כך החיש את צעדיו והצטרף
לשאר.

מעניין מי זה דורון. אולי חבר לצוות שלא זכה להגיע איתם
לתאילנד, אולי מ"מ סאדיסט יתר על המידה שהתעלל בהם בטירונות,
והאפשרויות עוד רבות ומגוונות.
לא שאלתי אותם. העץ של גולני נראה כנטע זר בגן-עדן, וממילא
השריף הגיח מהעלטה עם האספקה המיוחלת, מטשטש את העקבות החורקים
שהשאיר גדוד 13 בחולות המלטפים. הושטתי לנואי את מלך תאילנד,
ועוד מלך, ועוד אחד. הדרקון שלו פער פיו ושלח החוצה לשון
ארוכה, שהניחה בכף-ידי זרעים של שלווה. זרעי מצב-רוח טוב
שיגולגלו לשאכטות מדודות, שיפעילו במוח קולטני טי-אייץ'-סי,
שישגרו לי פקודה: רחף. בקלילות רחף. שכח מהזיכרון לטווח קצר.
רחף.

בערב, כשצלילי הבלק-מון כבר מתעופפים באי, דוחקים בי לקום
ולפזז את דרכי למסיבה, אני מחליט לסיים את הסיפור. סיפור
אופטימי זכאי לסוף אופטימי, וכך יהיה. הוא מתרחש בחיפה, עוד
מקום אופטימי, בדרך כלל:

"חיכית לי הרבה זמן?" איתן הניח את התיק ליד הכסא, עדיין
מתנשף. הוא רכן לעבר דורון, ונשק לו.
"זה בסדר", חייך דורון, "אתה לא צריך לעמוד בזמנים, אנחנו כבר
לא בטירונות".
איתן ליטף את ירכו של דורון.
"אני דווקא אהבתי אותך בטירונות".
"כן, בטח, שמענו עלייך", לגלג דורון, והניח את ידו על היד של
איתן. "כל הטירונים שנאו אותי, גם אתה".
איתן חייך. דורון המשיך: "מה שלא הורג, מחשל, ומי שלא מתחשל,
נהרג. אני מעדיף חייל חי ששונא אותי, מחייל מת שאוהב אותי".
"אני אוהב אותך", אמר איתן, ונשק שוב על שפתיו של דורון.