בטיול חסר משמעות במקומות שהיינו הולכים אליהם,
אני פוסע צעד אחר צעד בזהירות, לא יציב מהריח המשכר.
כאן צחקת, אני נזכר, כאן בכית.
אלו מקומות בעלי משמעות ועוצמה. לא סתם היינו הולכים אליהם.
היינו לוקחים לשם אחד את השני. את לוקחת אותי לשם, עדיין.
ויש שם פרחים שהרחנו, ועצים ששתלנו, ועצים שהיו כבר. והכל שם
של שנינו.
שלי ושלך.
מפלסים את הדרך, התקדמנו יד ביד בלי לדעת לאן בדיוק.
אבל טעינו, מירב. טעינו בדרך. ברגע של שאננות הלכנו לאיבוד,
אחד לשניה.
ביער הענק הזה לא מוצאים דברים שאבדו, חושב לעצמי, ובכל זאת
קורא לך,
מירב!!....  מירב!..........
 מירב..
ואני ממשיך בדרכי, מפלס אותה בעצמי,
כי את יודעת שבשבילי בלעדייך משמע לבד.
ולנצח, היכן שלא אהיה, כשסתם יושב ומנגן, הולך ברחוב, או באמצע
יום עמוס,
פתאום יחלוף באפי שבריר של ריח מוכר, ואת, נישאת על גבו,
אוחזת בליבי בידך הימינית ומושכת אותי איתך, גונבת אותי לרגע
לטיול חסר משמעות במקומות שהיינו הולכים אליהם, אם לא היינו
הולכים לאיבוד.