היום

זה היה היום.. היום כשאני ובעלי החלטנו להתגרש, קמנו בפעם
האחרונה שנהיה ביחד באותה מיטה הסתובבתי אליו במבט אדיש כאילו
"לי-איכפת?!-מה פתאום!?-לי-לא-איכפת...-אבל-לך-איכפת?"
"אהה... זה, זהו זה היום... היום אנחנו הולכים להתגרש..".
הוא אמר כשעדיין נשאר שוכב במיטה "כן... זהו זה, זה
היום..."הוא שאל במין קול שהוא עומד ליילל ולבכות כמו חתול קטן
שמתגעגע לאימו.
הוא גם כן קם והתיישב לידי במיטה, הסתכל עליי ואמר "אני,
עכשיו, כשאני נזכר בזה," והסתכל על התקרה כאילו שמה נצור
הזיכרון של כל הריבים שלנו אצל יועץ הנישואים, "אני נזכר את כל
הפעמים שהלכנו ליועץ נישואים וניסינו לתת לזה צ'אנס, אחח...
כמה שזה לא היה שווה, כמה כסף בוזבז, הא?" והתחיל צחקק קצת, גם
אני צחקקתי איתו והסתכלתי במבט מלא רחמים עליו ואמרתי "אבל...
אתה יודע שאין לזה סיכוי" הנהן, ונשק לי על הלחי, הנשיקה
האחרונה שאקבל ממנו, זה היה רגע מאוד מרגש עבורי, שאנצור אותו
בליבי לנצח, האדם שכ"כ הוקרתי כל חיי ואהבתי אותו עד כלות
הנשמה, מתגרש ממני, רציתי לבכות... אך לא רציתי שיחוש כלפיי
רחמים ויחשוב את-עצמו-מי-יודע-מה-אשתי-עצובה-ואני-לא... לא
נתתי לו נשיקה בחזרה, אלא נתתי לו חיוך קטן... חיוך שכאילו אני
חייבת לתת לו את החיוך הזה, אם לא... זהו! יהיה סוף העולם...
חיוך כזה, מכירים אותו? מכירים את ההרגשה הזאת? אם לא... אני
כן.

"גירושים בע"מ שלום"

התארגנו לחתום על הגירושים, כיפרתי את כפתוריי ואמרתי "נלך...
אקס".. זה נראה לו כאילו עצוב שאמרתי לו את זה, כאילו אני
ממהרת להתגרש ממנו, וזה בכלל לא היה נכון, אבל הצלחתי להדחיק
את ההרגשה הזאת ממנו, לא רציתי שירגיש שאני מצטערת על כל זה,
רציתי שירגיש שאני בטוחה בזה במאת האחוזים.
ירדנו לחנייה... כרגיל, המכונית חונתה באותה מקום, עם אותה
השריטה הקטנה שהשאירה סימן שזאת המכונית שלנו... כשהסתכלתי
בסימן רציתי נורא לבכות ולצעוק לו "לא... אני לא רוצה להתגרש!"
ולנשק אותו בלהט, איי... כמה שהתחשק לי לזה!.. כ"כ שכבר
דמיינתי את הרגע הזה במוחי...
והתרעננתי ואמרתי לעצמי "לא... זה לא יהיה" בעלי, האקס לעתיד
שאלי "עם מי את מדברת?" עניתי לו בחיוך "עם אף אחד.. עם עצמי"
הלכנו למכונית, חגרנו את חגורת הבטיחות... ונסענו, הנסיעה
הייתה מאוד שקטה, אף אחד מבינינו לא דיבר, אז החלטתי החלטה
לעצמי, אם הוא לא ידבר אשבור את השתיקה..
אמרתי לו "אז... מתרגש?" עמדתי להגיד מתגרש... "לא" הוא ענה לי
בשיא האדישות, כאילו בכלל לא איכפת לו שאנחנו מתרגשים, כאילו
אנחנו הולכים ליום עבודה רגיל, כאילו מה-כבר-יש-להתרגש..
נפגעתי נואשות.
אך התעלמתי והסתכלתי קדימה כרגיל... לאחר מס' דקות של שקט
ודממה בלתי נסבלת הוא החליט הפעם לשבור את הדממה,"ואת?" עניתי
לו קצת בעקצונתי "אני מה?" ענה לי "מתרגשת" בזמן שעבר את
הסיבוב הפניתי, וראיתי שאנחנו קרובים, לא פעם ראשונה שנסענו
להתגרש... אבל תמיד בסוף וויתרנו ואמרנו שכבר נתבגר על זה, אבל
הפעם, זה נראה אמיתי.. כפי שלא נראה בעבר, הוא נראה מאוד נחוש
בזה, אני לא עניתי לא... אני פשוט הנהנתי בסירוב... למרות
שגופי ונשמתי רצו לענות אחרת. זה עינה אותי.
הגענו למקום... והוא פתח לי את הדלת, בפעם האחרונה שהוא
יעשה... אחרי כל דבר שהוא עשה, תמיד אמרתי לעצמי "זאת תהיה
הפעם האחרונה"... הגענו לחתום על הגירושים במקום בשם "גירושים
בע"מ" זה נשמע מאוד מפגר לשם מקום של גירושים, אבל זה הכי קרוב
לביתנו ואין פה המון גירושים... אולי בגלל השם.
אני, כשהגיע תורי לחתום, ידיי רעדו וכאילו אמרו לי "לא... אל
תחתמי! את הרי עדיין אוהבת אותו!" אבל התגברתי על שתי ידיי
וחתמתי.

כשחזרנו הביתה

נסענו במכונית חזרה. שוב הייתה דממה בלתי נסבלת... אבל מה
לעשות? אנחנו כבר גרושים, הוא ישלם דמי מזונות ונתחלק ברכוש...
לו יהיה נשים אחרות לבלות איתם במיטה, ומה שהכי ציער אותי, שזה
לא אני.. הסתכלתי עליו במבט נואש והוא אפילו לא הציץ אליי, הוא
אפילו לא חשב שאני מסתכלת עליו, הוא היה במבט קר, אבל מושך...
רציתי לקרוע אותו בנשיקות ולחזור אחורה ולקרוע את החוזה...
אבל, כבר היה מאוחר מדי ולא היינו רחוקים במיוחד מהבית.
הוא התחיל להוציא את המזוודה האהובה עליו מתחת למיטה והוא
התחיל לדחוס את בגדיו וחפציו... והוא נסע במכוניתו לאהובתו..
אמר לי לפניי שנסע "ביי" קצר... כאילו אנחנו נתראה, כן, נתראה,
אבל רק בבית המשפט... סגרתי את הדלת אחריי והתחלתי לבכות בכי
תמרורים ופשוט... לא האמנתי. זהו. סיום הנישואים.

וכעבור מס' שנים...

זהו, אנחנו כבר גרושים שנתיים והתחלתי להרגיש יותר טוב, כאילו
זה היה צריך לקרות, מילאתי את החור שבתוכי עם גבר נפלא
ואוהב...
והאקס שלי דפק על הדלת ופתחתי לו את הדלת ואמרתי לו "היי"
באדישות וקצת הורדתי את ראשי.. הוא אמר גם כן באדישות וקצת
ביישנות "הנה הכסף" והושיט לי את ידו והחזקתי אותו בחוזקה,
וכהרגשתי אותו, גיליתי, שאני עדיין אוהבת אותו ולא יכולה שנייה
בלעדיו... אמרתי לו את הרגשתי בפעם הראשונה לאחר הנישואים "לא
היינו צריכים להתגרש" ידעתי... ידעתי שהוא פשוט יושיט את הכסף
ויילך, אבל בכל זאת לא התחרטתי... וגיליתי שהוא עדיין נשאר שמה
ואמר לי במבט עדין "גם לדעתי... אם רק הייתי יכול להחזיר את
הגלגל לאחור..." התחלנו להתנשק בלהט ואח"כ מצאתי את עצמי איתו
במיטה. שתינו כביום היוולנדו, אפוסי כוחות. ליטפתי את פניו
וחשבתי לעצמי "מה אני עושה? יש לי גבר נפלא ואני שוכבת עם האקס
שלי, איזה מין אישה אני?!" שמעתי דפיקה בדלת והתלבשתי במהירות
וירדתי למטה וראיתי את בעלי, פניו מציצים מבין לשקיות החומות
של הקניון והוא אמר לי "תעזרי לי!" בתחינה לקחתי ממנו את
השקיות והנחתי על השולחן.
הוא בינתיים שם את הדברים במקרר ובמזווה, גירדתי את מצחי
ואמרתי לו "יש לי משהו שאני צריכה להגיד לך..." קצת בחשש,
והסתכלתי למעלה, בפחד שהאקס שלי יתעורר ויירד למטה, והחלטתי
לשפוך את הכל בבת אחת ואמרתי בשיא המהירות "אני שכבתי עם האקס
שלי" בעלי אמר "מה?" בתהיהה... החלטתי להגיד יותר לאט "אני...
שכבתי עם האקס שלי" הוא חטף לי סטירה ועלה למעלה... לתת לו
מכות... ניסיתי לעצור בעדו, אבל עדיין ניסיתי להתאושש מהסטירה.
בעלי העיף את האקס שלי מהבית, עירום... וחצי ישן. אמרתי לו "על
זה.. אני לא אסלח לך". ועליתי במהירות לחדר השינה.

"תראה מה עשית לי!"

"תראה מה עשית לי!" צעקתי אל האקס שלי בכעס "בעלי כועס עליי,
לא שילמת את המזונות בערך שנה... אתה רק גורם לי להתדרדר..."
והוספתי לאחר מנוחה קלה מהכעס שפירקתי, "לא... אני לא חייבת
לסבול את זה יותר!" צעקתי בחוזקה.
"את תהיי חייבת, חייבת לי..." בעלי צעק אף יותר חזק.
"מה עם תשלומי המזון וכל החשבונאות שעדיין חייב לי, הא?! וזה
לא מגיע לי?" רתחתי מזעם כשעניתי לו, במין
מי-אתה-חושב-שאתה-יכול-לצעוק-יותר-חזק-ממני... הוא הלך וטרק את
הדלת, אך לפני שהלך הוא אמר לי "תחלמי שאשלם את תשלומי
המזונות" התחלטתי לבכות וליילל... בחיים לא רבתי איתו כמו
הפעם... זה נראה כאילו, זהו. לא נחזור להיות ביחד.. בעלי ירד
ושאל "מה פשר הצעקות האלה?!" קצת בכעס... אני מחיתי את דמעותיי
ואמרתי "כלום, כלום" בעלי שמע קול של בכי בקולי וירד במהירות
ומחה את דמעותיי ואמר "די, די, הוא כבר הלך, הוא לא יחזור
להציק לנו יותר" ונשמע כאילו בעלי אמר בשקט "ובמיוחד לי". ככה
זה הסתיים... כשאני ובעלי ביחד באושר והלוואי שבעושר.. והאקס
שלי נמצא בבית משוגעים... ברור כעובד! אלא מה?