אני שוכבת על סדין בחוף הים, מנסה להבין את המשמעות של הדברים
הפשוטים ביותר והמורכבים ביותר כאחד. מה המשמעות של הסדין
החוצץ עכשיו ביני לבין החול החם, המתפורר? מה המשמעות של היום
היפה הזה, שטוף השמש, בעולם השונה כל כך, המנוכר?
מנסה להבין איך נתתי להכל לקרות לי.
איך הפכתי מאדם שרגליו נטועות עמוק באדמה אבל ראשו בשמים, עם
שאיפות ואידיאלים, לאדם אחר. איך נסחפתי לחוף הזה.
איך במקום אדמה יציבה מצאתי חול, במקום יבשה ים, איך נתתי לקו
המים הנסוג להתקרב כל פעם קצת, בתחילה מהסס, אח"כ רציני יותר,
עקבי, עד שהקיפו המים את כולי.
איך החול הקשה, היציב, התמוסס ונעלם.
תמיד חשבתי שאני שולטת בכל, שהכל כחפץ האדם וכרצונו.
ופתאום נתתי למישהו אחר להוביל, לרקוד בשבילי.
אני נזכרת איך אז התרפקתי על הסדין, חשה שוב איך הגלים מלטפים
את כפות רגלי בחמימות נעימה, ואני נסחפת, נסחפת.
ואז אני נסחפתי.. כמה שאני נסחפתי..
עמוק עמוק, מעבר לשובר הגלים, מעבר לעיני המציל ושאר
המתרחצים.
חוף המבטחים שלי הולך ומתרחק ממני.
פתאום פקחתי את עיני.
מצאתי עצמי, לראשונה, במקום לא מוכר ולבדי.
הגלים הרכים, הנעימים, הפכו תובעניים, טובעניים.
מקיפים ואופפים אותי מכל כיוון, ואיתם יורדת חשכה.
החוף לא נראה עוד, רק שברי סלעים מפוזרים ואיתם רסיסים מלבי.
לשווא חיפשתי את אותה תמימות ממכרת, אותה תחושה שיש על מי
לסמוך, שהים יודע מה שהוא עושה.
עיני המבוהלות התרוצצו לכל עבר וחיפשו.. וחיפשו..
יודעת שאשר היה לי כבד אבד לעד, חיפשתי, בתוך החשכה, את חוף
המבטחים.
כמו הר הנחשף בערפל מתפוגג בבוקר קר, ספק נראה ספק נעלם, ראיתי
מגדלור.
תחילה לא ידעתי אם הוא שם או שאני הוזה, וממשותו, כמו המסע
המטורף בים, היתה לי לא ברורה.
לא, לא נסחפתי אליו כמקודם, אבל גם לא חתרתי במאמץ. שוב הים
הוביל אותי, מנחם, מלטף, כמו אב שידו סמוכה ובטוחה על כתפי,
והוא לוקח אותי, יודע מה טוב בשבילי.
אותו אור בחשכה, ולמולו קריאת הסירנות, מפתה, מפתה להמשך
למצולות, לוותר על המאבק ולהפסיק לחפש, אולי התשובה טמונה
בתחתיתו של הים.
האורות הבהבו, קוראים לי, קריאתם חזקה יותר
ואני הלכתי.
המגדלור שלי, באמצע שום מקום ובכל זאת במקום שרק אני יודעת
למצוא.
עכשיו אני יודעת שתמיד, תמיד אני אוכל למצוא אותו, מכל סערה
שהיא, מכל משבר שהוא, והוא יושיע אותי.
בסוף כל סערה יש יבשה.