יש משהו בסניפי הבורגר המצוי בלב ארצנו הדועכת, שמסוגל לשבור
אפילו את גדול הציניקנים, משהו שכולנו מכירים בשם HAPPY MEAL
או בעברית צחה "ארוחת ילדים".
כולם רוצים לזכות ברגע של עונג, רגע של אושר, למה שהרגע הזה
ייגזל ממך אם אפשר לרכוש אותו בלא יותר מ21 שקלים חדשים?.
אתה נכנס חסר הגנה לסניף, מזמין, משלם ומקבל בתמורה את הקופסא
הצבעונית. באותו הרגע לא משנה אם נכשלת בבגרות, אם אישתך בוגדת
בך עם כל השכונה, אם אתמול פוטרת ואתה חלק מצבא האבטלה של
המדינה - החיוך שצץ לך למראה הקופסא הוא בלתי נשלט ובלתי נתפס.
יש מין אושר כזה, מושלם שכזה וגדוד של פלאש-באקים מטורפים עטים
עליך מכל מקום. אתה נזכר בחיבוק של אימא, במתנה הראשונה של אבא
ובכלל בכל פעם שקיבלת צעצוע.
אתה נזכר בתום ובשלמות. בחום, בהגנה ובאהבה הגדולה שחשת כילד
ומתמוגג עליה מחדש.מרסל פרוסט כתב על זה ספר, הוא אומנם אכל
עוגיות עבשות, אבל כל אחד והמנה שלו.
יש משהו בלהחזיק בצעצוע הזה ולדעת שכולו שלך, שקנית אותו,
שהשגת אותו, שיש משהו בעולם שאיש לא מסוגל לקחת ממך. עזבו את
הכבוד, שכחו את היוקרה כי יש לכם בובה ולא סתם בובה.
אז נכון שלזקנה שיושבת לידך יש את אותה הבובה, אבל הבובה שלך
יותר יפה. ולא צודק המשפט שאומר "הבובה של השכן היא יותר
בובה", כי הבובה שלך היא הבובה שלך.
לפעמים זה פדיחה איומה לעמוד מול הקופאית ולדוש איתה אם נמצאת
הבובה של לילו או דווקא היום הם נתקעו עם מלאי מטורף של סטיץ'.
אתה עומד בתור ומסביר לה : "תשמעי, יש לי כבר את הבובה הזאת,
אין לכם שום בובה אחרת במקרה?". הקופאית מסתכלת עליך בחיוך
מרחם שכזה, לבבי שכזה. מצד אחד היא לא מאמינה לאיזה רמה של
אינפנטיליות גבר יכול להגיע בשנות ה20 שלו, מצד שני היא מרגישה
משיכה מוזרה ובלתי נשלטת לגבר ילד הזה שרוצה דווקא את הבובה
ההיא. אז היא הולכת אל מאחורי הקלעים של הסניף ומחפשת בשבילך,
רק בשבילך את הבובה בזמן שכל הישראלים העצבניים דופקים לך כזה
מבט שאתה מתחיל לתהות במה הסתבכת.
במקרה הטוב היא תחזור אם בובה שטרם סיפחת לאוסף, במקרה הרע
תיאלץ לנדוד עד לסניף הבא בחיפוש אחר הבובה הנחשקת. כי כפי שלא
ציינו חכמנו חז"ל : "לבובות אין סוף ולא יהיה סוף, יש צבעים,
צורות והן רבות כגרגרי החול אשר על שפת הים".
אני מכיר אישית אנשים בוגרים שנדדו בכל רחבי תל-אביב בחיפוש
אחר בובה מסוימת. הם דפקו על כל דלתות הסניפים, הטרידו קופאיות
ולקוחות עד שהשיגו את מבוקשם. הנדודים יכולים לארוך לפעמים
חודש אם לא חודשיים, לך תדע באיזה סניף תמצא את מבוקשך, אבל
המטרה מקדשת את האמצעים והזמן קצר.
בסופו של דבר, כשהשגת את הבובה אתה בעננים, אתה מרגיש כאילו
העולם בכף ידך, כאילו אתה ירון לונדון או לא פחות מבוגי יעלון.
אתה מוכרח להירגע, להדליק סיגריה ולהתרחק מאזור הילדים בסניף,
אחרת תתנפל עליך עדה של אימהות היסטריות וצדקניות.
את הציפס ואת הקולה אפשר לזרוק, את הלחמניה עם הבורגר ניתן
לתרום, רק הצעצוע נשאר, החוויה והחיוך הנפלא שלא ימחק עד הפעם
הבאה בה תכנס לסניף בחיפושך אחר הבובה הבאה...