הלילה ירד על העיר. בחדרון קטן בבניין מעופש בקצה אפור של העיר
נתלש דף מלוח שנה ישן ונשמט לרצפה. יום חדש יתחיל עוד מעט.
היום האחרון בחודש. למריו זה לא שינה כלום. מחר הוא יצטרך לקום
לעבודה כמו בכל תאריך, כמו בכל יום. לו זה לא שינה. עולם
מזדיין רטן כשדרך על הדף התלוש בדרך לטלויזיה שחור לבן שלו.
תחילת הסוף.

הגיבור האינדיאני ענן שחורדהר אל עבר ההרים המושלגים. הוא חייב
להגיע לשם עד השקיעה השלישית מאותו יום. הירח סיפר לאינדיאני
הצעיר כי סוף החודש קרב והוא היה חייב למסור את החבילה שבאוכפו
למנהיג השבט היריב עד סוף החודש, אחרת...

מריו לא הבין על מה התוכנית המזורגגת בטלויזיה אבל הוא למד
מזמן, ממש משחר התרבות האמריקאית הנאורה, שטלויזיה לא רואים
כדי להבין וללמוד אלא כדי להעביר את הזמן ולצחוק על אידיוטים
אחרים שאין להם משהו יותר טוב לעשות בחייהם מאשר להופיע
בשעשועונים מזופתים בטלויזיה. בלהעביר זמן מריו היה טוב, הוא
העביר את כל 29 שנותיו בבזבוז זמן מוחלט. בטלויזיה הופיע כומר
שאמר שהבטלה היא אם כל חטא. מריו קילל אותו כמה דקות וזרק כמה
חתיכות צ'יפס על המרקע לאות מחאה אבל זה דרש מאמץ רב מדי אז
הוא חזר לבירה שלו כשהוא ממשיך למלמל על מידת הגינותה של אמא
של הכומר. על החלון התחיל לטפס עכביש קטן.

ענן שחור דהר בנינוחות. סוסו האדום היה חזק ומיומן. הוא יגמע
את המרחק בפחות מיום העריך האינדיאני. אין טעם למהר. מרחוק ראה
מעיין יפה נובע מבין סלעים עטופים בירוק.  ליד המעיין צמח לו
עץ עבה. אינדיאנית יפה שחתה במים לבדה. הצעיר כיוון את סוסו
לעבר הסלעים שמסביב למים. עצירה קטנה, החליט בליבו האמיץ, הסוס
צריך מנוחה. הוא עצר ליד העץ וירד מסוסו. האשה יצאה מהמים
עירומה. האינדיאני שכח הכל. את החבילה, את החובה שלו לשבטים
ואת מה שיקרה אם הוא לא ימסור את החבילה עד סוף החודש. הם
נשכבו מתחת לעץ והיא האכילה אותו ענבים. הוא שכח איך קוראים
לו. היא התכופפה לעברו והפשיטה את בגדיו... אחרי שהם שכבו הוא
החליט להישאר שם קצת. היא עייפה אותו ולא היה לו כח לחזור
למשימתו. הוא נשכב מתחת לעץ כשהוא מחבק אותה. הם נרדמו זה
בזרועות זו.

מריו נרדם מול הטלויזיה. בשעה שש הוא היה אמור ללכת לעבודה אבל
רעש הטלויזיה החריש כל רעש אחר ומריו נשאר לישון. הוא לא יצטער
על שעות השינה הנוספות. גם ככה זאת היתה עבודה מזופתת. העביש
הקטן זחל על הרצפה לעבר הכורסא הקרועה של מריו...

יום חלף בבטלה גמורה על שפת המעיין. הבטלה היתה נעימה.ענן שחור
שיחק בשערותיה של האשה. הם כמעט לא דיברו והוא גם לא ידע את
שמה. אבל כל רגע איתה הפחית את הדחף שלו לחזור לסוסו ולמלא את
המשימה שלו.

מריו נחר. מריו חירחר. מריו קילל מתוך שינה את מי שהמציא את
שעות היום. האור היה לו בעיניים אבל למי יש כח לקום ולסגור את
התריסים השבורים. עכביש קטן ולא מזיק טיפס על רגל הכורסא.

ענן שחור נשאר לשכב לצידה של האשה בלי לחשוב בכלל על מחויבותו.
הוא נהנה מדי מלא לעשות כלום. סוף החודש עבר בלי שמריו ישים לב
בכלל. מנהיג השבט היריב חיכה יום נוסף לחבילה, שהיו בה תכשיטים
ומתנות לשבט כדי לסיים את הסכסוך, ומשלא הגיעה עלה עם צבאו על
השבט של ענן שחור שכלל לא ציפה להתקפה. לא היה להם סיכוי. כולם
נטבחו עד האחרון שבהם. המכשפה של השבט התחבאה בתוך חור באדמה
והטילה משם קללה. היא קיללה את הבטלה והטילה קללת זעם על כל מי
שלא יעשה כלום בחייו. בכל סוף חודש יכה העכביש. היא בחרה
בעכביש כי הוא נהג להקים את רשתותיו במקומות עזובים ועל דברים
שלא זזים הרבה זמן. כמו בטלנים. לעכביש גם לקח זמן עד שהוא
הרג, הוא מצץ את דם קורבנותיו זמן רב לפני שמתו, בלי שתהיה להם
אפשרות להתנגד. היא שלחה עכביש אל ענן שחור שניה לפני שהחיצים
פגעו בה. עכביש קטן יצא מאחד החורים בגזע העץ וקרב באיטיות אל
ענן שחור המתבטל...

העכביש החל טווה את קוריו מסביב למריו...