אני יושב ומקשיב לנושאי המגבעת, בחוץ השמש שוקעת, אני שוקל האם
כדאי לי לנסות ולתפוס תנומה קלה, או ארוכה, אין לי ממש שליטה
על זה.
התחנה הראשונה מאחורי, צעד ראשון בבריחה, צעד ראשון בניסיון
להתנתק, עכשיו זה רק נושאי המגבעת ואני.
פקחתי את עיניי בבהלה, הדיסק כבר נגמר, כנראה שדי מזמן. בחוץ
חשוך, אני לא יודע מה לעשות עכשיו, האם להאזין שוב לדיסק? האם
יש פתרון אחד ברור?
עיניי מתרגלות לחשכה, אף פעם לא אהבתי חושך. אני מבחין בכך
שהקרון התרוקן. כשיצאנו, הוא היה מלא באנשים כמוהם, עכשיו
נמצאים פה רק אני, ועוד אחת שיושבת מאחורי, נראית כבורחת,
כמוני.
עצרנו, עוד תחנה. לקרון נכנס אחד, שעבר על פניי ונחר בבוז.
עקבתי אחריו עם מבטי, ראיתי שגם היא נועצת בו את עיניה. היא
סובבה את ראשה, מבטנו הצטלבו. חייכנו.
סובבתי את הראש והתכוונתי להמשיך ברוגע את נסיעתי. שמעתי
פסיעות מאחורי, הנחתי שההוא צועד לעבר השירותים. לא טרחתי
לסובב את ראשי. הפסיעות פסקו לצד מושבי. כעת סובבתי את ראשי,
וראיתי אותה, מחויכת, מצביעה על המושב שמולי. הנהנתי, היא
התיישבה.
"רוצה להראות כמו הדוגמנים של בוי?" היא חייכה, קורנת. פתחתי
פי על מנת לדבר שוב, אך היא מיהרה והניחה אצבעה על שפתיי,
כמשתיקה. הבנתי מיד, איננו זקוקים למילים, איננו זקוקים לדבר.
עצרנו, עוד תחנה. היא התרוממה והביטה בי, כמחכה. סימנתי בידיי
שאני נשאר כאן, הלם התפרש על פניה. היא ירדה מן הקרון, ההוא
הלך בעקבותיה.

פקחתי את עיניי בבהלה, הדרך כבר נגמרה, כנראה שדי מזמן. בחוץ
מואר, אני יודע מה לעשות עכשיו.
ירדתי מן הקרון, אני בחוץ, באור, למרות החושך שבתוכי. האור
משתלט על הכל, מטעה אותנו, אחיזת עיניים, משהו להיאחז בו.
הרגשה של ריחוף, הזיה. אני יכול לגעת באלכוהול שבאוויר, מתפשט
וממלא את הארץ, צוהלים כולם.
הבטתי למעלה וצפיתי בציפורים הנודדות. הבטתי למטה וראיתי את
קורבנות הטבח.

הטבח לא נגמר, הוא עדיין בעיצומו, החשש הוא שארגיש זאת על
בשרי.
חצים חולפים מעל לראשי. אני רואה אותו, את המעקה עליו הוא
נשען, זיפיו נראים כזוהרים תחת השמש. אני חש קרבה אליו, קרוב
משפחה, אח, דוד, בן דוד. אני חש תיעוב אליו, לנבלה, הכבשה
השחורה של המשפחה. נלחם בעבור אמונתו ואמונתו כולה בידיו,
מכונת הריגה בידיו, מכונת הריגה בראשו.
חצים חולפים מעל לראשי. האם אמות עכשיו?