נסחפתי לתוך המערבולת וצעקתי לעזרה, אבל רוני פשוט עמדה
והסתכלה. לא רוצה לעזור לי, או שאולי היא ידעה שאני אגיע לכאן
בסופו של דבר. עד שמצאתי לי חברה אמיתית מתברר שהיא בכלל שליחה
של הצד השני...

התעוררתי בתוך חדר מברזל. דבר ראשון, חיפשתי את הפלאפון שלי-
צריך להודיע לאמא שהכל בסדר לא? אבל כמובן, כמו בכל סלקום טוב,
לא הייתה קליטה. אז חיכיתי... נראה לי שעברו בערך יומיים. כן,
השעון שלי התקלקל, הוא לא עמיד במערבולות כאלה... מה כבר אפשר
לצפות משעון בעשרים שקל?!
אחרי יומיים בערך שמעתי צעדים, מישהו בא להציל אותי! הדלת של
החדר שלי נפתחה אבל לא עמד אף אחד בצד השני, מה הקטע?! כנראה
סתם איזו בדיחה חולנית, אני רואה הרבה כאלה בזמן האחרון.
הסקרנות שלי הצליחה לגבור על הפחד בפעם הראשונה אז יצאתי מהחדר
והתחלתי להסתובב במקום. היו שם הרבה מאוד חדרים מברזל ובכל אחד
מהם ישבה נערה, כולן מחכות למשהו או מישהו. גם כאן יש את
ההפרדה בין בנים לבנות, לאן הגענו? ניסיתי לדבר עם אחת מהן אבל
לא נראה לי שהיא שמעה. אז המשכתי ללכת, עקבתי אחרי חצים זוהרים
שכל פעם הופיעו במקום אחר, כמה טיפוסי. בסופו של דבר הגעתי
לחדר כחול שבמרכזו עמד שולחן. ושוב, חיכיתי...

עברו עוד יום או יומיים ואז נכנס מישהו לחדר, כשמסביבו הילה
לבנה בוהקת. "אלוהים?" שאלתי, עם פרצוף מופתע למדי. "מה את
מטומטמת? איזה אלוהים בראש שלך?! את באמת חושבת שיש לו זמן
לבוא ולדבר עם כל ילדה שנמאס לה לחיות?" ענה לי הדבר בצורה
מאוד לא נחמדה. טוב, מה לעשות כנראה שגם כאן אין מזגנים
והעובדים ממורמרים בדיוק כמו בבית. אז דיברנו כמה שעות, או
יותר נכון הדבר דיבר כמה שעות והזכיר לי את כל הטעויות שעשיתי
בחיים הקצרים שהיו לי, "הנוער של היום..." הוא נאנח. כנראה
שאני לא מושלמת כמו שחשבתי שאני, הא? הוא הסתכל שוב על קורות
החיים שלי וחייך חיוך שבאותו רגע נראה מאוד לא סימפטי. בסופו
של דבר הוא הוציא פטיש ממה שנראה כמו האוזן שלו (בגלל כל האור
שהוא הפיץ בקושי ראיתי את הידיים שלי, אז אני אמורה לראות
אותו?!) וגזר עלי, שוב, חיים שלמים בכדור הארץ, כאילו שזה לא
מספיק הוא תקע אותי במקום קטן שנקרא ישרא... ישראל או משהו
כזה. הוא עדיין טוען שהם צריכים עוד זמן להערכה נכונה ומושלמת.
למה הכל צריך להיות מושלם לעזאזל?

אז עכשיו אני כאן, שומרת על ילד קטן ומעצבן שאפילו לא רואה
אותי. כל היום צורח, מה אתם חושבים מלאך שומר זאת עבודה קלה?
על כל טעות שבן האנוש המסכן שלי עושה אני חוטפת על הראש, עדיף
כבר היה ללכת לגיהנום, שם לפחות היו מעריכים אותי כמו שצריך.
אבל לא, עדיין לא החליטו, כבר 759 שנים אני מסתובבת בעולם הקטן
הזה שומרת על אנשים שלא מעריכים אותי וכל פעם גורמים לפיטוריי,
ולהם יש זמן! בסוף אני אקח את עצמי בידיים ויהרוג מישהו, זה
לפחות יעזור להם להחליט.

מה לעשות... החיים הם כנראה לא גן עדן...