כל העניין התחיל בבדיקת הריון שגרתית שתוצאתה הייתה שלילית.
איך זה יכול להיות? תהתה נועה. הרי אני בפירוש מרגישה שאני
בהריון.
מאחר והיה זה הריונה השני הכירה כבר את התחושות של ראשית
ההריון, והייתה בטוחה שבקופת-חולים עשו טעות. היא חזרה למעבדה
וביקשה לבדוק שוב את תוצאות הבדיקה, ואז הסתבר שהתוצאה "שלילי"
שייכת לבדיקה של גבר אחר ולא לבדיקה שלה. אצלה זה "חיובי".
היא מיהרה לצלצל הביתה לערן למסור לו שהם עומדים להיות הורים
בפעם השניה. מאיה בתם הייתה אמנם רק בת שנתיים וחצי, אבל הם
שמחו מאד על הידיעה שעומד להתווסף לה אח או אחות ולא חשבו כלל
שיכול להיות שכדאי לחכות עוד קצת עם ילד נוסף. הם היו כבר בני
33, הרגישו בשלים להיות הורים ונהנו מכל רגע לגדל את מאיה.
ארבעה חודשים קודם חזרה נועה לעבוד במשרה מלאה בארכיון של
עיתון בתל-אביב. היא עדיין לא הספיקה להתרגל לחזרה לעבודה
ולעובדה שעליה להפקיד את מאיה במעון ליום שלם במקום בגנון לחצי
יום, וכבר היה עליה להודיע בעבודה שהיא בהריון. ההודעה לא
התקבלה יפה. המנהלת שלה צעקה עליה: "את לא חושבת שהיית צריכה
לדווח לי מראש שאת מתכננת להיכנס להריון לפני שקיבלת את המשרה?
אני הסתמכתי עליך ואת תיעדרי בקרוב שלושה חודשים מהעבודה".
נועה שלא הרגישה חזקה או צודקת יכלה רק לגמגם שזה לא היה
מתוכנן מראש. למרות מצבה נתנו לה בארכיון להרים כרכים כבדים של
עיתונים מדי יום ולהביאם ללקוחות הארכיון. היא לא העיזה לפצות
פה ולהתלונן, כי חששה לאבד את משרתה. כשסיפרה על כך לערן הגיב:
עדיף לעסוק בספורט בתקופת ההריון מאשר לשכב בשמירת הריון. זה
לא יזיק לך.
למרות זאת, שבת אחת, בשבוע העשרים ושנים להריונה, שבועיים לאחר
בדיקת מי השפיר שביצעה, לפי הוראות הרופא, חשה כאב עז בבטנה.
בבדיקה אצל רופא-הנשים שלה התברר שלעובר אין דופק. נועה וערן
היו מזועזעים. מה עושים עכשיו? שאלו את הרופא הקשיש  רב
הניסיון שיילד את בתם מאיה בניתוח קיסרי קודם לכן. מאחר שמדובר
בהפסקת הריון, השיב הרופא, לא חשוב לאיזה בית-חולים תלכו. חבל
לעשות זאת באופן פרטי. הם הקשיבו לעצתו ושמו פעמיהם
לבית-היולדות הסמוך למקום מגוריהם בעיר הגדולה.
כשהגיעו לשם ראו עד כמה טעו. נועה בינתיים החלה לחוש יותר
ויותר ברע. למרות זאת נאלצו להמתין במסדרון זמן ארוך עד ששלחו
אותם לחדר לידה לשם הפסקת הריון. בינתיים נועה הקיאה במסדרון
והאחיות גערו בה, בלי לשים לב שאינה חשה בטוב. בחדר הלידה, שם
שכבה כשהיא סובלת משלשולים מתמידים ונאסר עליה לרדת לשירותים,
נתנו לה חומר לזירוז הצירים. היו לה כאבים עזים מדי כמה דקות
ולמרות זאת לא הייתה פתיחה. הפסקת ההריון לא התקדמה. הרופאים
הוסיפו כל הזמן חומר לזירוז הצירים אבל לא קרה כלום. היא רק
הרגישה יותר ויותר רע. כשהתלוננה למיילדות ולרופאים לא התייחסו
לתלונותיה. הם החזיקו אותה שם בצום במשך שעות ארוכות, שהפכו
ליממות, ולא שמו לב שהיא הולכת ודועכת. לבסוף כשהרגישה שקיצה
קרב וביקשה מערן להזעיק רופא בכיר יותר, נתן הרופא הבכיר הוראה
להפסיק את הצום ולהאכילה בטוסטים ותה. זה היה מאוחר מדי. היא
לא יכלה לעכלם. המזון גרם לה להתכווצויות עזות במערכת העיכול
והיא הרגישה עוד יותר רע. לאחר 54 שעות של סיוט, במהלכן הרגישה
לקראת הסוף שהרחם שלה נקרע, ארע "הנס" והגיע לבסוף מנהל המחלקה
לביקורת, העיף בה מבט אחד ופסק: מכאן לא תצא לידה - מיד לחדר
ניתוח.
הוא למעשה הציל את חייה. הניתוח הסתיים ב"הצלחה" - הצליחו
לעקור מגופה את העובר המת, אבל הסיבוכים היו גדולים. היא איבדה
הרבה דם וקיבלה מספר מנות דם במהלך הניתוח. במשך חודש שכבה
במחלקת הנשים של בית-החולים מחוברת לאינפוזיה, סובלת משטפי דם
פנימיים בבטנה, בצקת ברגליה וחום  גבוה. היא הבינה מדברי
הרופאים במחלקת הנשים, למרות שלא נטלו אחריות על עצמם, שרחמה
נפגע, ושסיכוייה להרות בעתיד קלושים. אין ספק שזה לא עשה לה
טוב. להיות במחלקת הנשים כה סמוכה למחלקת היולדות, לשמוע את
בכי העוללים הרכים ולדעת ששוב לא תחווה אמהות, הייתה האכזבה
הקשה ביותר בחייה. היא פשוט שכבה שם והרגישה שחייה הסתיימו.
"נשמות טובות" שרצו לנחם אותה אמרו לה באטימות: אבל יש לך ילדה
בבית, זה לא סוף העולם. אבל נועה הרגישה שזה כן.
למרבה האירוניה כשהשתחררה הביתה "שבר-כלי", חיכה לה בתיבת
הדואר המכתב עם תוצאות בדיקת מי השפיר, שהייתה תקינה כמובן.
העובר היה זכר.
נועה וערן ניסו להמשיך בשגרת חייהם. היא חזרה לעבודה כשהרגישה
פיזית טוב יותר בלחצו של ערן. הוא מעולם לא הפסיק לעבוד, אפילו
כשהייתה בבית-החולים חודש. הוא גם התחיל ללמוד לתואר שני בעיר
מרוחקת ונעדר הרבה מהבית, כדי להעסיק את עצמו במשהו אחר. כמובן
הייתה גם מאיה. הילדה שנשארה בלי אמה במשך חודש בלי להבין למה.
מובן שניסו להסביר לה שאמה חולה ונמצאת בבית-החולים, אבל לילדה
בת פחות משלוש שנים זה לא כל כך מובן. מאיה הייתה צריכה את אמא
שלה, שתכין לה את האוכל שהיא אוהבת, שתכבס את בגדיה, שתשיר לה
שירים ותקריא לה סיפורים כל לילה לפני השינה, ובעיקר שתחבק
ותנשק אותה כשהיא חוזרת מהגן. אמא לא יכלה להיות שם בשבילה. גם
אחרי שהעניינים חזרו כביכול לתיקונם, נועה לא חזרה להרגיש כמו
לפני שהכל קרה. בעבודה הרגישה שכולם מרחמים עליה, יחד עם זה
ששמחו כמובן, ה"נשמות הטובות" ששוב איננה בהריון.
היא עזבה את עבודתה, כי לא הייתה מסוגלת לחזור לשם. כל דבר
הזכיר לה את תקופת היותה בהריון. בבית הרגישה שקשה לה עם מאיה
ועם ערן. הילדה דורשת ממנה המון תשומת-לב ופתאום אין לה את
הכוחות לתת כמקודם. ערן תובע ממנה לתפקד כרגיל, כאילו לא קרה
כלום - אבל הרי קרה לה דבר נורא, איך אפשר לעבור לסדר היום?
בהדרגה הלכה נועה ונשאבה לתוך מצב של אין אונים, חוסר רצון
לקום בבקר ולהתחיל יום חדש, עגמומיות מתמדת ולבסוף דיכאון
משתק.
בני משפחתה לא הבינו מה קורה לה. הרי יש לה הכל: בעל מסור,
ילדה מוצלחת, בית יפה. מדוע אינה מרוצה? ככל שניסתה להסביר
הלכה ושקעה יותר ויותר בייאוש, עד שנגעה בקרקעית התהום.
היא הרגישה שאין לה עוד על מי לסמוך. גופה בגד בה. בעלה לא
מבין אותה. ילדתה הופכת קשת התנהגות מיום ליום. מאין יבוא
עזרה?
למזלה היו לנועה שני גורמים ששיחקו לטובתה במשחק החיים:
היו לה הורים שתמכו בה תמיכה בלתי-מסויגת ועמדו לצידה ב"אש
ובמים", והייתה לה ילדה קטנה, שהייתה זקוקה לה. שני הגורמים
האלה משכו אותה למעלה מקרקעית התהום בסופו של דבר, רגע לפני
שהיה מאוחר מדי, וגרמו לה לחזור ולרצות להיות חלק מהעולם
שסביבה. היא עברה טיפול פסיכולוגי ממושך והתמודדה עם רגשות
האבל העמוקים שלה ועם אכזבתה העצומה מערן. היא הבינה שערן הגיב
למה שקרה להם בדרך אחרת ממנה, כי על כל אדם אובדן כזה משפיע
אחרת. היא הבינה שמה שיעזור לה להתמודד עם האובדן הוא ההתמקדות
בילדה שיש לה במקום בילד שלעולם לא יהיה לה. היא השקיעה את כל
האהבה שהייתה לה במאיה, ומאיה החזירה לה אהבה והתפתחה לילדה
כשרונית ביותר. נועה מצאה את עצמה נהנית ממנה עד מאד.
באיטיות בנתה נועה את חייה מחדש. היא מצאה עבודה אחרת - טובה
יותר. היא למדה לתואר שני וסיימה את לימודיה בהצטיינות.
הזיכרון של מה שקרה לה נשאר תמיד בתודעה. לעתים אפילו לחשוב על
מה שקרה היה מכאיב מדי. אבל עם חלוף השנים הכאב התעמעם והפך
קהה יותר. נועה גילתה שהיא אפילו מסוגלת לספר לאחרים על מה
שקרה לה ולהזהיר  את חברותיה לא ללכת לאותו בית-חולים ליולדות.
היא לא מצאה טעם לתבוע אותם על הנזק שגרמו לה. האם יש בכלל
פיצוי כספי לנזק כזה?