סצינה ראשונה.
בוקר, גבעה ירקרקה, שתי כבשים רועות באחו, שלושה עכבישים
אוכלים גלידה, שבע פרות קוראות דוסטוייבסקי, שני חתולים ישנים,
ואחד אלוהינו.
העיזה פינצטה מפסקת רגליה האחוריות ומשחררת זרם תודעתי של
גללים חומים קטנטנים, המזכירים בצורתם את הפאלולות של אור אדרי
כשמסתכלים מצד שמאל.
נכנסת העיזה חוליגנה, מחזיקה שתי מטקות וכדור שחור קטן, אבל
יותר גדול מהקקי של פינצטה, שלא יתבלבלו בלי כוונה וישחקו
מטקות עם הקקי שלהן ואז זה יהיה ממש מצחיק שהכדור (אלק כדור,
זה קקי, יא טיפשים) מתפרצלש ומשתיז על המטקה ואחר כך היא
מסריחה מזה שמונה ימים לפחות עד שזה עובר הריח.
חוליגנה: התחשקי בדיאלוג פיסיקלי של הטחת כדור גומי שחרחר
ועגול זה בזו באמצעות לוח עץ מעוגל המזכיר בצורתו מחבת שנדרסה
בידי משאית גדולה וחסרת התחשבות?
פינצטה: האמת לא חשבתי על מטקות היום, יש לי תור
לאופטומטריסטיקאית בעוד כמה דקות.
חוליגנה: מבינה אני. היש סיכוי דל משמעות לכך שאינך מסוגלת
לחבוש משקפייים משום שעיוורת את ופיסחת בזוג זנבותייך?
פינצטה: את יודעת, לפעמים אני לא מבינה כל כך מה שאת מנסה
להגיד לי.
חוליגנה: הא, פיתפותי ביצים, אין לכך תכלית. הנה מן הצפון מגיע
יקירך ובזרועותיו החסונות השריריות המשוכות בשמן מלכים הודעה
מרגשת עטינים.
מהצפון נכנס אליגטור, תיש גדול איבר וגזום אשכים. בידו מחזיק
מעטפה חומה גדולה.
פינצטה: יו, כפרה עליך! הבאת לי מהדואר ת'חבילה שהיתה לי שמה
לקחת?
אליגטור: כן, כן הנה הנה כן. הנה.
פינצטה מזנקת עליו ומתחילה להתחכך בו בפראות תוך שהיא קורעת את
עטיפת המעטפה שעוטפת את המכתב שהיא רוצה לקרוא.
חוליגנה ניגשת אל מאחורי אליגטור ותוחבת את ידה בתוך לוע
עכוזו, ומתחילה להניעה פנימה והחוצה.
אליגטור אינו נראה שמבין את פשר הסיטואציה, אך רפה מוחו מכדי
לשאול.
פינצטה: יווו! זאת המנילה שחיכיתי לקבל!
חוליגנה: ומה היא מנילה, במתותא, אם תוכלי לבאר באזני הקוראים
שאינם בקיאים כמוך ברזי הצבא והילכותיו העממיות.
פינצטה: זה מהצבא.
אליגטור מחייך. פינצטה יורדת מעליו ומשאירה את איברו הזקור
פועם ומתחנן.
חוליגנה משליכה את המטקות ובידה הפנויה מקרצפת את איברו.
פינצטה: הם נותנים לי לבחור בין פקידת מזכירות, פקידת קפה,
פקידת עט עיפרון, פקידת טובות הנאה מיניות, פקידת מכתבים בלתי
נחוצים ופקידת מפקדה פקידותית פיקודית בלתי מתפקדת בפקודה.
אליגטור: זה השני זה הכי טוב השני שאמרת שם זה זה הכי אני
יודע. מכיר. שאמרת.
פינצטה יוצאת כשהיא שולחת שובל גללים קטנים לסמן את שביל
היציאה שלה, אליגטור נאנח בחיוך.
חוליגנה: הלא תאבה לגמור בקרוב, מחמדי הפרוותי המדיף ניחוחות
אספסת?
אליגטור: כן כלבה, דברי אלי מלוכלך!
חוליגנה מוציאה את ידה מרקטומו ומרימה את המטקה שלידה, היא מכה
בעוצמה בתדירות על ראשו עד שהמבט על פניו מביע אקסטזה גמורה.
חוליגנה: גמרת? אין תוצאות.
אליגטור: כן, כי אין לי ביצים.
חוליגנה: או, נהדר. עכשיו בוא מטקות.
אל מרכז הבמה פוסע רעוע וחיוור שנוזל, תייש גדום מימדים, נעול
קבבקי מתכת שמנים וחבוש תחתוני בוקסר מוכתמים בכתמים שאינם
משאירים מקום לדמיון.
הוא שולף דף A4 שעליו מודפס מה שנראה כעמוד יצירה בבמה חדשה,
וביד רועדת הוא ממלמל אל המיקרופון:
בשביל להיות החבר שלכם אני צריך יותר ידיים משיש לי
זוג פיטמות עתירות סידן
וזרג מרקיע שחקים.
בשביל להיות עיזה בודדת באחו האורבני
בשבילי אין.
אתם יודעים עלי הכל.
אני אוהב איטריות בנוזל אחר.
להניף במזלג ולכרוך בין בני מעיי.
הנה אתרע ואיטריה.
ועכשיו הצביעו 5,
הציבו את היצירה בראש האהודות בבמה,
שאתגר קרת ירצה להיות עז! |
