בחדר ההמתנה של רופא הנשים ישבו עוד שתי נשים הריוניות מלבדי.
מימיני ישבה אישה גדולה כהת שיער, שנראתה כבר ממש "מבושלת" עם
בטן ענקית שפונה בזווית כלפי מטה, כאילו היא מתכוונת ללדת בכל
רגע. לדעתי כבר עברה את השבוע הארבעים. אולי ארבעים ואחד.
השנייה, קטנה כמוני רק עם שיער חום אדמדם, נשאה עליה בטן קצת
יותר צנועה,  שבוע עשרים, אולי עשרים ושנים. זה היה כמובן
ניחוש, במסגרת המשחק שפיתחתי בשנתיים האחרונות, כדי להעביר את
הדקות הארוכות בחדרי ההמתנה לרופאים ולבדיקות, ובעיקר כדי
להימנע מלחשוב על ההריון שלי. הייתי בתחילת השבוע 16 וגוש הפחד
שבתוכי רק גדל.      

זה היה ההריון הרביעי שלי, והגעתי אליו על סף התמוטטות נפשית.
אחרי שלש הפלות, הפכתי למה שקוראים בשפה המקצועית "היריון
בסיכון גבוה". משמע אני מסוכנת לעוברים שלי, או שהם מסוכנים
לי. בכלל, בתקופה ההיא, למדתי הרבה ביטויים חדשים ומעצבנים,
שהיו שמות מפתח לכל מיני בדיקות, מכשירים וסטטיסטיקות למיניהן.
בגיל שלושים, אחרי ההפלה הראשונה, שהתרחשה בשבוע ה-12, זכיתי
לחיוך עגום מהרופא שלי, ולמשפט האלמותי "לא נורא רונה, נכנסת
לסטטיסטיקה, של ההפלות. את יודעת שאחת מכל חמש נשים מפילה
בהיריון הראשון?, זו דרכו של הטבע לנפות את העוברים הפגומים".
אז בעצם אני צריכה להיות די מרוצה לא? חשבתי לעצמי. בפעם
השנייה בשבוע התשיעי, הוא נראה מופתע יותר, וניסה לשדר קצת
יותר אהדה, ובאותו חיוך עגמומי שחילץ מעצמו, ציין, ש"אמנם זה
כבר יותר נדיר מבחינת הסטטיסטיקה, אבל את בחורה בריאה בדרך
כלל, ואני בטוח שבהיריון הבא הכל יהיה בסדר". וכדי להיות ממש
נחמד הוסיף "מזל שלא סחבת את ההיריון יותר זמן". ממש מזל.

החלפתי רופא.

התיק הרפואי שלי סומן במרקר צהוב. מתברר שאחרי שתי הפלות, יש
למצב הלא נעים כבר שם "הפלות נרגלות".  הרופא החדש, ד"ר יוסי,
הומלץ בחום על ידי חברה שלי שכבר הייתה  אימא לילדה יפהפייה בת
שלש, וכעת חנכה היריון שני ומוצלח. ד"ר יוסי, הפנה אותי לסדרה
של בדיקות ולמעקב ב"מרפאה להפלות נרגלות". מלשון הרגל. אז מה
הפלא שגם ההיריון השלישי נפל? כנראה שבאמת התרגלתי.
אבל איך נפל.
אם בפעמיים הראשונות,  שבועות ספורים הספיקו לגוף שלי להבין
שהוא לא מתרגל לעובר או להיריון, בפעם השלישית,  העובר הפסיק
לחיות רק אחרי 16 שבועות.
זה היה כבר סיפור אחר לגמרי. בתחילת החודש החמישי, זו לא "סתם
הפלה"- היינו דימום חזק במשך מספר ימים, כאבי בטן, ואחר כך
הרבה דמעות במיטה חשוכה. זו הייתה ממש לידה.

הרופאים והאחיות הרגישים, שכנראה התרגלו כבר לראות אותי במחלקת
הנשים בקריה אחת לכמה חודשים, הכניסו אותי לחדר לידה די גדול,
שבו שכבו זו לצד זו שמונה נשים לפני לידה. כולן שמנמנות נרגשות
ולחוצות, מקשיבות באמצעות מוניטורים לעוברים שלהן שתיכף יהיו
לתינוקות ורדרדים. רק וילון בד צהבהב עם פרחים דהויים, מפריד
בין יולדת ליולדת.
אותי מיקמו באופן רגיש במיוחד במרכז החדר. היחידה שלא מחוברת
למוניטור, רק לאינפוזיה, ולתרופת זירוז לידה דרך הווריד, שכן
כאמור, לי, בניגוד לאחרות, היה עובר מת בבטן. ומן הסתם לא היה
צורך לשמוע אותו.    
משני צדדי, מאחורי הוילונות, יכולתי לשמוע את דהרות הסוסים
המהירים של עוברי שכנותי. הדהרות  האלה, שהן במהירות כמעט
כפולה מדופק של אדם רגיל, היו מוכרות לי מביקורי התכופים אצל
הגניקולוג שלי. רק יומיים קודם לכן שמעתי את עוברי שלי דוהר כך
בבטני, והאמת, התחלתי להרשות לעצמי קצת להתיידד איתו, ללטף
אותו, לדבר אליו ולגלות שהוא מאוד אוהב שוקולד. אני לא ממש
אוהבת שוקולד, אבל שמתי לב, במהלך ההיריון, שבכל פעם שאני
אוכלת קובייה, הוא מתחיל לדהור. התחלתי לחבב את הקטנצ'יק, ששרד
את השבוע התשיעי, וגם את השנים עשר, והגיע כמו גדול כבר לשבוע
החמישה עשר, ופינקתי אותו מידי פעם בקובייה קטנה. הוא היה מגיב
מייד. זז, דוחף רגל, מרפק, ודוהר כמו סוסון בתוך הרחם המתרחב
שלי.
היות שכבר פיתחתי היסטריה קלה בכל מה שקשור לשמיעת דופק העובר,
מידי כמה שעות הייתי נשכבת על צידי, מוצצת קוביית שוקולד,
מניחה יד על הבטנונה הקטנה שכבר התחילה לבצבץ ולהקשות על סגירת
הרוכסנים, עוצמת עיניים ונהנית מהתנועה שבתוכי. פוחדת להתרגל
לתחושת ההנאה, פוחדת מהמילה להתרגל. לא טוב להתרגל. ממש לא. לא
מרגישה כלום. משהו לא בסדר. ביפר דחוף לד"ר יוסי, ששולח אותי
מיידית לחדר המיון בקריה. "תגיעי ישר לשם אני מודיע להם שאת
בדרך וכבר מגיע בעצמי", אמר ונשמע לי מודאג. והוא אכן הגיע
במהירות האפשרית, וכשראה אותי אבודה ושותקת עם עיניים אדומות,
בתוך צהלת הנשים ודהרות הסוסים שמסביבי, ניגש אלי ליטף את ידי,
ניגב דמעה מלחיי, ואמר בשקט "אני כבר מוציא אותך מפה".
ראיתי אותו ניגש לאחות האחראית ולאחד הרופאים ומדבר איתם
בתנועות עצבניות. כעבור חמש דקות הייתי בחדר פרטי, לבד בכאבי,
מודה בליבי לרופא היקר והרגיש שלי, שנשאר איתי עד סוף תהליך
הלידה הארוכה וחסרת התוחלת הזו. כשיצא ממני הגוש הקטן והמושלם
ונפל לתוך קערת נירוסטה מבריקה, הספקתי לראות לשניות ספורות את
הבן שיכול היה להיות לי.
ד"ר יוסי עם העיניים הכחולות המרגיעות הספיק עוד ללחוש לי
באוזן לפני שהרדימו אותי לניתוח, "אני מבטיח לך רונה, שהכל
יהיה בסדר, אני אעשה כל מה שאני יכול כדי שיהיה לך ילד בריא".

האמנתי לו.

האישה הגדולה עם הבטן בת ארבעים השבועות נכנסה לרופא. האם אני
אצליח להגיע עם ההריון הזה לשבוע ארבעים?

כעסתי על עצמי, ועל ההרגל המשונה שפיתחתי להפיל את העוברים
שלי. לא הייתי מוכנה לקבל את הניחומים של בן זוגי, בני משפחתי,
חברי וחברותי, ואף עזבתי את עבודתי כתקציבאית במשרד פרסום, בו
עבדתי בשלש השנים האחרונות. הרגשתי שלמרות הניסיונות הפתטיים
שלהם להראות מתחשבים,  ההיעדרויות הרבות שלי לצרכי הבדיקות
הארוכות, האיומות והפולשניות, לא ממש מצאו חן בעיניהם. אפילו
ההצעה המפתה לקחת על עצמי קמפיין חדש ויוקרתי, נראתה לי צבועה
ומאוד פוליטיקלי קורקטית.
"זה יהיה בייבי חדש רק שלך" אמרה הבוסית המתחסדת שלי ברוב
עדינותה, כשבאה לבקר אותי בבית החולים, "אופס, סליחה, לא
התכוונתי", חייכה במבוכה. מגיע לה שתהיה במבוכה, הכלבה, חשבתי
לעצמי, ונזכרתי, איך כשסיפרתי לה בפעם הראשונה שאני בהריון
(הראשון), המילים הראשונות שיצאו לה מהפה היו "אני לא מאמינה
איך נכנסת להיריון מאחורי גבי, היית צריכה ליידע אותי שיש לך
כוונות כאלה, רונה". ולנוכח שתיקתי ההמומה הוסיפה, "בכל מקרה
שיהיה לך במזל טוב". שלש שנים אני עובדת אצלך, נבלה, מחזיקה לך
את הלקוחות החשובים במשרד וזה מה שיש לך להגיד לי כשאני מספרת
לך שאני בהריון? רתחתי בתוכי. בתקופה ההיא לא הייתי אומרת
דברים. רק חושבת אותם. ובמקום זה עניתי "מצטערת, בפעם הבאה אני
אתאם את זה איתך". לא ידעתי אז, כמה מהר תבוא הפעם הבאה. וזו
שאחריה.  

אחרי ההפלה השלישית לא רציתי לראות אף אחד. רציתי קצת שקט
להתאבל על שלשת הילדים שכמעט היו לי. ממילא לא יכולתי להתרכז
בשום דבר אחר כי מוחי קדח ממחשבות. פתאום כל הנשים מסביבי נראו
לי בהריון. איך זה יכול להיות, שכל נערה יכולה להיכנס להיריון
וללדת תינוק, ואני לא. ואיך זה יכול להיות שבכל הבדיקות
המגעילות האלה שאני עושה, יוצא שאני בריאה כמו חטיף גרנולה
אנרגטי, ולמה אני לא יכולה להפטר מההרגל המגונה להפיל את
העוברים שלי פעם אחר פעם אחר פעם? והאם בכלל אצליח אי פעם
לעבור הריון בשלום, וללדת ילד משלי?

מה יש לומר, הפכתי בעצמי לפתטית. מלאת רחמים עצמיים, הייתי
מסתובבת שעות בגינות ציבוריות ובמסווה של קריאת ספרים בשמש,
בחנתי בקנאה מטופשת וחולנית אמהות עם עגלות ובהם תינוקות
חייכניים. מזל שאין פה עדיין משטרת מחשבות כי בטוח היו עוצרים
אותי בעוון חטיפת תינוקות מעגלות.  

האישה השנייה, שבוע  עשרים, נכנסה אף היא לרופא. נשארתי לבד
בחדר ההמתנה מול פסל מגולף בעץ של אישה עגלגלה עם בטן שבוע
שלושים בערך. עוד מעט יגיע תורי וגם אני אשקע לרגע בעיניו
הכחולות של ד"ר יוסי, והוא בטח יצליח להוריד במעט את מפלס
החרדות הגואה שלי.

ניסיתי שיחות עם פסיכולוגית. היא הצליחה לעצבן אותי יותר עם
החפירות הארכיאולוגיות שלה במוחי, אבל נתתי לה צ'אנס, כי לא
היה לי משהו טוב יותר לעשות עם עצמי. בערך בפגישה השמינית,
אחרי שעברנו את גיל הילדות והבגרות, והכעסים על אימא שלי, יצא
לה המשפט הבלתי יאמן הבא: "את יודעת מה אני חושבת רונה, נדמה
לי שהגוף שלך דחה את העוברים שלך כי את פשוט לא מוכנה נפשית
להיות אימא, אולי התפקיד הזה גדול עלייך". עד כאן מותק, תשמרי
את האבחנות המופלאות שלך לאחרים, את בכלל לא מכירה אותי ומי את
שתגידי לי שלהיות אימא זה גדול עלי.  כרגיל לא אמרתי, רק
חשבתי.
נפרדנו כידידות.

"רונה, תכנסי בבקשה", שמעתי את קולו של ד"ר יוסי, וכמהופנטת
הלכתי לכיוון הקול.
"אז מה שלומנו היום?" לחץ את ידי בחום.
"אתה יודע, הגענו לשבוע ה-16 ואני קצת לחוצה... .טוב, הרבה
לחוצה", שחררתי הודאה באשמה.
"אני יודע, רונל'ה, אבל לחץ לא עוזר לנו, את חייבת להשתדל
להיות כמה שיותר רגועה, אולי תנסי לעשות קצת מדיטציה או יוגה,
שמעתי שזה מאוד מרגיע", אמר תוך כדי מריחת הג'ל השקוף על בטני
החשופה, לצורך בדיקת האולטרסאונד. "הנה, תראי פה מצד שמאל
רואים את  הדופק מהבהב, והכל נראה מצויין", הוסיף.

ד"ר יוסי היקר. קרן האור היחידה שמשכה אותי מתהומות המחשבה
לאורך כל שלושים ושמונה שבועות ההריון. בתוכי ידעתי, שלמרות
שלא היתה לכך הצדקה רפואית, הוא המשיך להזמין אותי מידי שבוע
לפגישה. לא היינו צריכים לדבר הרבה, מספיק היה לי לטבוע
בעיניים הכחולות-ים שלו כדי להאמין לו שיהיה סוף טוב לסיפור
הזה. וכך היה. עם זאת, עד היום, כשבני כבר כמעט בן 9, אני
נוהגת להעביר את אצבעי מתחת לאפו מדי לילה, כדי להרגיש את
נשימתו החמימה. מן הרגל מגונה שכזה.