בחנות לחיות המחמד "דלי" שביפו מזמן לא נראה כזה מחזה ביזארי.
מישהי באה להחזיר אוגרת שקבלה במתנה לפני ארבעה חודשים.
המוכרים, עופר ודלית, זוג צעירים שרק יצא לחופשת הקיץ שלהם,
לפני שלושה שבועות, ורק סיימו את הבגרויות שלהם שלשום, לא
בדיוק יודעים מה להגיד לה. יש איזושהי מדיניות של ההנהלה,
בנוגע לזה. הם רק לא זוכרים מה היא. והמנהל של החנות, בדיוק
יצא להפסקת צהריים. אז הם מנסים להסביר לגברת הרטמן , שמספרת
להם כבר שעה, כמה שהיא ממהרת לאודישן שיתחיל את קריירת דוגמנות
שלה ויביא לה את הפרסום לו היא כל-כך מחכה, שהם לא יכולים לקחת
את האוגרת חזרה, ויותר מזה, הם לא יכולים לתת לה זיכוי או כסף
במקומה. אבל זה לא עוזר. ודווקא דלית באה עם רעיון מעניין,
שהגברת הרטמן תחכה עד שמנהל החנות יחזור. וזה ייקח רק כמה
דקות, והוא כבר יידע איך לטפל בה ופנתה ללקוח אחר שרצה לקנות
מזון דגים. אבל גברת הרטמן, שמיד הבינה שעומדים להפסיק את
הטיפול במקרה שלה, צעקה בזעם "אני חייבת להגיע לאודישן עכשיו,
אני לא סוחבת אותה איתי, מספיק החזקתי אותה ארבעה חודשים, אני
הולכת. אני חייבת כבר להתחיל את הקריירה שלי, וזה האודישן
שיביא לי את הפרסום. וזה קמפיין ענק לחלב, ואני לא יכולה לאחר"
והתכוונה לצאת. אבל עופר קרא לה ואמר "גברתי, החנות לא יכולה
כרגע לקבל את האוגרת שלך. יש לנו מספר כלובים מסוים, למספר
מסוים של חיות, וכולם מאוכסנים. וחוץ מזה אם תרצי בעתיד החזר
כספי, איך תקבלי אותו?" והיא נאנחה בעצבנות, הסתכלה בערגה על
האיש שיצא מהחנות עם המזון לדגים ואמרה "אני תמיד רציתי דגים".
עופר הבין, שהסיפור לא ייפתר בקרוב, במיוחד כשנזכר כמה זמן
לוקח לו למנהל החנות לחזור מההפסקות צהרים שלו, ואמר לה,
בתקיפות מה "אין לנו מה לעשות עם האוגרת, או איך להחזיר לך
כסף. בבקשה תשובי מאוחר יותר". גברת הרטמן (זו כזו פוליסה של
החנות לפנות אל כולם ב'גברת' ו'מר') שכנראה צפתה לתשובה אחרת,
החלה למלמל "באמריקה, בלונדון, באיראן... איזו מין גישה...
פשוט להשאיר אותה..." הניחה את הכלוב על הרצפה, הסתובבה ויצאה
מהחנות. עופר קפץ מעל לדלפק השירות, נחת על הרצפה ורצה לרדוף
אחריה, אך נסיונתיו עלו בתוהו, כשנתקל בקיר בטון, בצורתו של מר
הללי. מר הללי היה אחד הלקוחות הקבועים של המקום וקיבל את
הכינוי "קיר הבטון" (שהיה משום מה חביב  רק עליו) עקב מידותיו
העצומות של 2.5 מטר גובה ואורך. עופר ניסה להדוף אותו באומרו
"זה מקרה חרום אני חייב..." אך מר הללי רק חייך אליו ואמר "
איזה קבלת פנים לבבית עופר, לא הייתה צריך לצאת עד אליי. מה
שלומך?" והדף אותו פנימה. דלית שכבר מזמן סיימה למכור מזון
דגים, הסתכלה עליו בסימפתיה.
מכאן ועד סוף צהרי אותו יום, זחלו הדקות כשעופר כל הזמן חושב
מה יגיד יורם על התוספת הקטנה לחנות. וזה לא שהוא יתנגד לחיה
נוספת ללא תשלום. אבל מה לכל הרוחות הוא יעשה עם אוגרת זקנה?
למי מוכרים אותה? לו לא היה אקטיביסט בלתי נלאה במאבק למען
בעלי החיים ודאי היה משחרר אותה ברחוב שתדאג לעצמה. אך מחשבה
זו אפילו לא חלפה במוחו. ועד שנפתחה הדלת ויורם נכנס, לא פסק
מלהעסיק את עצמו בדברים אחרים. אבל כשהגיע יורם והסתכל על
הדלפק מיד נזכר עופר בתוספת הקטנה של החנות. יורם תמיד היה
מהבוסים האובססיביים האלה, שחייבים לדעת מה קורה. ולא עברה
שנייה, לפני ששם לב ושאל "מה השתנה בחנות?" דלית, שתמיד הצליחה
להקסים אותו, חייכה אליו את החיוך שלה ואמרה "לקוח לא מרוצה
השאיר את הכלוב כאן וברח", ויורם הסתכל עליה לשניה אחת ומיד
פנה אל עופר. "מה נראה לך שאתה עושה? נותן ללקוחות להשאיר חיות
בחנות? אתה לא זוכר את המדיניות שלנו? חסרות לנו חיות? למי
נמכור אוגרת משומשת? מה השתגעת?" ועופר שהבין היטב שהוא ממש
קרוב ללאבד את העבודה, אמר מיד "אני אקח אותה הביתה". וחשב
שסיים את הויכוח. אבל יורם החל להוסיף "הנוער של היום. רק מנסה
לנצל את העבודה לצרכיו האישיים. אין מוסר או נאמנות." וגם עופר
לא ידע מה בדיוק תגיד עוזרת הבית שלהם, שתשתגע ובטח תשאב לו את
האוגרת, אבל כמו גדול, לקח אותה אל מאחורי הדלפק. ובערב ניסה
לחשוב מה יעשה בה. לשניה לא חלפה במוחו אותה מחשבה זדונית של
שחרורה בחסד. וכשהגיע הביתה, נשם לרווחה שהוריו לא בבית. מיד
חמק אל חדרו, העמיד את הכלוב על הכוננית והוציא את האוגרת
מהכלוב. היה לה צבע חום אפור וכולה הייתה נרעדת. וזו הייתה
התאהבות ממבט ראשון, לפחות עד שעשתה את צרכיה עליו ועל השטיח
הפרסי שלהם. עופר הסתכל עליה, וידע שיש משהו מוזר בה, אבל לא
הבין מה. ושכח. והלך לאכול קפטן קראנץ' מול הטלויזיה. ערוץ
הספורט שידר כדורת דשא, וגם בespn לא היה שום דבר מענין, אז
הוא דפדף לערוץ האופנה, ומשם לערוץ הקניות. שם כמובן הציעו
מצעים לילדים בצורה של חיות אהובות, שרשראות בעיצוב היפאני
הפופולרי - פופולרי הידוע, וקולר נגד פשפשים המונע הזדקנות
העור וקמטים מתחת לעין לכלבים. כל זה די שעמם אותו, אז הוא
התקשר לאמנון לברר מה עושים בערב. בדרך הוא שם את הקערה במדיח
לקח מקופלת וחזר לחדר. אמנון אמר לו שיש מסיבה מגניבה אצל
רגינה אחת, אבל כל מה שהתחשק לעופר לעשות היה לישון. הוא ניגש
לחדר שלו, הוציא את האוגרת מהכלוב כדי להגיד לה לילה טוב, והלך
לישון. בבוקר, קם אחרי שינה מסויטת מלאה בחלומות מפחידים על
אוגרים גדולים שתוקפים אותו,  הבחין לראשונה, בקולר קטן המקיף
את צווארה של האוגרת. וזה, כבר היה ממש לא שגרתי. וכיון שגברת
הרטמן (ככה קראו לה?) לא נראתה לו כמו האדם הכי דואג לחיות
בעולם, או כמו מישהי מאורגנת ממש, הוא לא הבין מאיפה הגיע
הקולר. הוא הוריד בזהירות את הקולר ונכנס לחדר העבודה של אבא
שלו. ולא צירוף מקרים היה זה שאביו הוא מדען, כי אם הגיון
צרוף. מדוע שתגיע אליו האוגרת אם הוא בכלל לא יכול לקרוא את מה
שכתוב על צווארה? לכן מיהר בריצה אל המיקרוסקופ הענק שבחדר
אביו, הניח את הקולר, חידד את העדשות, ומצא כיתוב מרתק, רשום
בקטן. כלומר, הוא נראה מרתק. שפות זרות, אף פעם לא היה החלק
המצטיין של עופר. הוא הוציא דף ועט מהמגירה, והתחיל להעתיק
בגדול את מה שהיה רשום עליו. כשסיים הניח את ההעתק בכיס
החולצה, לבש את התג "עופר - דלי בעלי חיים", ויצא לעבודה.
כשהגיע לחנות, מיד ניגש אל יורם, ובניסיון אמיץ להיות נחמד,
שאל אותו "תגיד יורם, כבר הרבה זמן מאוד מעניין אותי, מאיפה
החיות שלנו מגיעות? איפה מגדלים אותן לפני?" יורם הסתכל עליו
בעוינות וענה לו "תקשיב, אין לי מושג, בעל החנות מביא ארגזים
עם חיות על פי דו"ח מכירות שאני ממלא בסוף חודש. כמו זה"
הסתובב והראה לו את דו"ח המכירות של החודש הזה. "וזהו, עכשיו
תפסיק לעכב אותי ותתחיל לעבוד"  והפליט "לשם שינוי" מאחורי גבו
של עופר כשזה הסתובב. התשובה (יש לציין) הייתה רחוקה מלהפתיע
את עופר, שהכיר את סגנון ה"לא יודע, לא אכפת לי" של יורם. אבל
לא עופר הוא מהמוותרים. מיד ניגש אל דלית ותכנן איתה תוכנית
פעולה. אחרי שחזר יורם מהפסקת הצהריים, ניגשה אליו דלית כשהיא
ממלמלת "אני לא מאמינה, העופר הזה... איך הוא..." ויורם, שידוע
בתור מעסיק הדואג לעובדים שלו (או יותר נכון לעובדות שלו?)
ניגש אליה ושאל בדאגה "מה הוא עשה עכשיו?" מיד פרצה דלית בבכי
מתוזמן "אני לא יכולה לעבוד איתו היום, הוא משחק לי ברגשות
והוא..." והמשיכה לבכות. עופר שחיכה מאחורי המחסן ניגש מיד אל
יורם ושאל בתמימות" אני מבין שיש איזושהי בעיה, אתה צריך
עזרה?" ויורם שתמיד היה צפוי משהו, (כמו שכולם ידעו שארוחות
הצהריים שלו זה בעצם תירוץ לרומן שהוא מנהל עם המנהלת של חנות
החיות המתחרה "רלי"), מיד אמר "יש את הדו"ח שצריך להגיש לבוס
היום, קח אותו" הושיט לו את הדו"ח והוסיף "הכתובת מופיעה
מאחור, ואתה יכול לא לחזור היום לעבודה אנחנו נסתדר בלעדיך."
והסתובב לחבק את דלית, שקרצה לעופר מעל לכתפו של יורם.
עופר יצא מהחנות והסתכל על הכתובת - רחוב לבנת 25, ומיהר ללכת
לשם. אחרי הליכה מאומצת של 15 דקות, הגיע אל הבית, עלה במדרגות
הכניסה ודפק על הדלת. הדלת לא הספיקה להפתח ועופר לא הספיק
אפילו לדבר, כשנשלף פנימה בידי גברתן ענק. "חיכיתי לך" אמר קול
מתנגן, ועופר הרגיש שהוא מובל אל סלון הבית. הוא ניסה להסביר
מיהו, מהו עושה שם, ושהוא לא מי שהם חושבים, אבל לא עזרו
תחינותיו, ומשקה לא ברור (שהריח כמו סיידר תותי יער) הונח
לפניו. לפני שהספיק לדבר, שמע מבטא רומני כבד לוחש "אבל הבוס,
הוא בכלל לא נראה כמו הסוכן שלנו". עופר ידע שהוא עומד להסתבך
ומיהר לומר "אני רק באתי להביא את הדו"ח של המכירות מהחנות.
וגם באתי לשאול שאלה, שמטרידה הרבה לקוחות שלנו, רציתי לדעת
מאיפ..." אך נקטע בברוטליות, כשהגברתן מרים אותו מכתפיו והקול
המתנגן אומר בשקט "עשית מה שהיית צריך לעשות. תודה" ועופר הועף
החוצה. הזוי משהו, חשב לעצמו בדרכו הביתה, וגם לא כל-כך שפוי.
ואפילו מחשבה על הסופראנוס לא עלתה במוחו.
כשהגיע הביתה, כבר כמעט פתח את הדלת, כשפתאום התחלפה האכזבה
שלו, בשמחה. הוא שעט במדרגות למעלה לכיוון השכנה שלו, גניה,
שעלתה בגיל 7 מרומניה לארץ ודברה רומנית שוטף. הוא צלצל בפעמון
שלוש פעמים, עד שפתחה לו את הדלת. "מזמן לא באת לבקר" אמרה
כשהתיישב ליד השולחן במטבח "ודווקא רציתי לשמוע מה שלומך ושלום
ההורים הנחמדים שלך". הם התחילו לדבר על התקופה בה מר זלמו
(השכן מהקומה האמצעית) ניהל את הפרקטיקה שלו בדירה, וניחוחות
של טיפולי שיניים מלאו את הבית כולו. אחרי מעט זמן (וחמש
עוגיות חמאה וכוס שוקו חם), הגיע עופר אל הנושא. הוא שלף את
ההעתק מהכיס שלו, והסביר לגניה, שהוא ממש רוצה לדעת מה כתוב
עליו, ושאולי היא יודעת. היא ניגשה אל השידה, הוציאה את
המשקפיים שלה, וניגשה אל ההעתק. היא קראה בקול "האוגרת שלי,
מינה, נלקחת ממני בכח. אני מקווה שיהיו לך חיים טובים, מינה,
ושבעל האוגרת יאהב אותך כמוני...". גניה הניחה את הדף על השידה
ונאנחה, "קורע לב ממש, מאיפה השגת את זה?" ועופר התחיל לספר לה
את פרטי הסיפור כולו. מיד כשסיים התמלאה גניה רוח קרב. "קודם
פועלים זרים מרומניה, ואחר כך אוגרים זרים? אני ואתה נראה להם
מה זה." מיד הרימה את הטלפון וחייגה למשטרה. עופר לא חשב
שהיומנאי קיבל אי פעם דיווח מוזר מזה. "אני רוצה לדווח על
אוגרת חטופה" התחילה גניה "שנמצאה בחנות החיות "דלי" שביפו".
וכך תארה את הסיפור כולו באוזניו של היומנאי. עופר היה המום
מהטון התקיף ותובע הפעולה, של גניה, אבל היה כל-כך עייף שעם
סיום השיחה, הודה לגניה על כל שעשתה והלך לישון. בחלומו, נראתה
ילדה קטנה שנפרדת מהבובה האהובה עליה, ובבכי מוסרת אותה לשטר
כסף גדול. הזוי משהו, חשב לעצמו כשהתעורר מהשינה, וגם לא כל-כך
שפוי. אחרי ששטף פנים, הלך למטבח ואכל קפטן קראנץ'. על השולחן
היה מונח עיתון הבוקר. הוא פתח אותו בעמוד הראשי, ולהפתעתו
זעקה כותרת בענק "נחשף בית חרושת לחיות גנובות". ליד הכותרת
הייתה תמונה שלו מספר המחזור של כיתה ט' ותמונה עדכנית של
גניה, עומדת עם ההעתק שהכין ברומנית. עופר ידע שאיבד את
העבודה, ושעדיין אין לו מושג מה לעשות עם האוגרת, אבל שמחה
מלאה את ליבו, על-כך שהצליח להפסיק את הניצול הזה של בעלי
החיים. העיתון התמקד, בסיפור האנושי המדהים הזה, וגניה תארה
בפרטים את שעשו היא ועופר, כדי להפסיק את השערורייה הזו. שמח
וטוב לב המשיך לקרוא את העיתון, וכשסיים, פתח את הרדיו, וכוון
לתחנה האהובה עליו. כך העביר את היום כשאלפי קרובי משפחה
וחברים (שאת רובם בכלל לא הכיר)  מתקשרים לאחל לו המון "מזל
טוב", ו"איזה יופי" וכו'. כשהתעורר למחרת, חשב לעצמו שההמולה
התקשורתית, בוודאי כבר הסתיימה. אבל כשפתח את העיתון קרא בפרטי
פרטים על המקרה. מסתבר, שעובדים ברומניה, היו חוטפים חיות מחמד
מילדים, ואוספים אותם, ופעם בחודש שולחים אותם לארץ. העיתון
הביא ראיון עם ראש ממשלת רומניה, שאמר שהעוברים על החוק יענשו
בחומרה. וכן גורמים שונים שהזדעזעו מהמקרה. כן הובאה גם תביעה
משפטית, של עורך דין שנשכר על ידי אם, ותובע את החנות ומוסר
שהאם מזועזעת "שביתה רכשה חיה משומשת". עופר המשיך לדפדף
בעיתון עד שהגיע לעמוד 28, העמוד הלפני אחרון של העיתון, ושם
בידיעה קטנה (מתחת לפרסומת גדולה ובה דוגמנית עם שפם חלב)
נכתבה הכותרת "צעירה נאסרה במועדון לסביות". ולשון הכתבה
כדלקמן:
"אמש נכנסה צעירה למועדון הלסביות "גו-פיש" כשהיא שיכורה,
והחלה לגשת למספר בחורות כשהיא צועקת "אני לא אהיה מפורסמת
לעולם, זה היה ביד שלי ואיבדתי את זה". לאחר מכן ניגשה אל
הברמנית וביקשה ממנה בצעקה "תהיי האוגרת שלי! תהיי האוגרת
שלי!". הצעירה נאסרה והובאה לפני שופט, כשהיא מסרבת להסביר את
מעשיה."
ורק עופר שבדיוק הניח את האוגרת שלו בחזרה בכלוב, חייך.
ואפילו מחשבה קלה של אירוניה, לא חלפה במוחו.