מבט כחול ורטוב, מתקמט.
קצת מדובלל בקצוות.
"נו, אז מתי אתה מתקן את המנורה?"
המבט שלו מחפש אמפתיה.
נו, ואני מחפשת חתן. אז מה?

הוא נעשה רטוב יותר. קצת מטפטף. על הכתף שלי.
הוא אוהב כשאני לובשת גופיות.
ככה הוא יכול לראות את השריטה שיש לי עכשיו- אדומה, מדוייקת,
כאילו נחרטה בידי אמן. כאילו יד הגורל השקיעה בה כל כך הרבה
מחשבה.
מאסטרפיס.
שיפסיק לגעת, זה לא מוצג מוזיאוני...

אף קצת גדול מדי, אבל נחמד. קצת מוזר, קצת לא טבעי, אבל עדיין
נחמד. מעניין כמה דברים הייתי מצליחה לדחוף לשם.
שיזכיר לי בפעם הבאה שתהיה לי לשונית מיותרת של קולה.
גם לי מגיע לשחק קצת.

שפתיים מלאות, משונות, מקומטות בעווית אומללה.
כל כך עצוב לו. מצפה שגם לי יהיה עצוב.
הוא בא לפה בשביל אמפתיה. כל כך הרבה אמפתיה.
וכל מה שלי יש להציע זה דיסקים של סווינג וסקא.
אפילו לורין היל אין לי.

צודק. אם הייתי במקומו גם אני הייתי עצובה.

אבל אני לא. אז... מתי אתה מתקן את המנורה?