משה פקח את עיניו במקום מלא באור. הוא הביט סביבו וראה שזה
אור ניאון שבוקע מהמוני מנורות שריצפו את הקירות והתקרות של
החדר הגדול שבו הוא נמצא. על הקירות היו תלויים מסכי ענק
שהציגו שמות, מיליוני שמות מסודרים בסדר תאריכים, תאריכים שהיו
כתובים לצד כל שם. משה עמד בקבוצה גדולה של אנשים שהיו מוכרים
לו אבל הוא לא הכיר איש מהם. רק כששמע את קולו של קברניט הטיסה
הוא נזכר היכן הוא היה.
"...ולקום אבורד פלייט ואן ניין ניין טו ניו יורק..." אמר
קברניט הטיסה שלו כשהוא, וגם כל האנשים שעמדו לידו, התיישבו
במטוס והתכוננו להמריא. כעת הם כולם עמדו במקום המואר הזה,
מוקפים באורות ניאון ושלטי ענק, ושמעו את אותו הקול, או בעצם
קול שמאד הזכיר את אותו הקול, שאומר להם:
"ולקום טו עדן. פליס ליין אפ רייט היר אנד וי ויל לואד יו און
דה באס דאט ויל טייק יו טו יור הוטלס." אמר להם, באנגלית צחה
במבטא אמריקאי, מלאך זוהר בעל כנפיים לבנות עצומות, הילה זוהרת
ובהירה ומדים של פועל שדה תעופה. השאלות החלו להישאל בפי כולם.
המלאך חזר על דבריו מספר פעמים, וגם הסביר שוב שהם הגיעו לגן
עדן, וכן, הם מתים, אבל הכל יהיה יותר טוב עכשיו והוא ידאג להם
למלון. אחרי ההסברים רוב הקהל נרגע. היו כמה שצעקו, כמה שבכו,
רוב האנשים היו ממורמרים משהו. אחד אפילו השתגע והחל לצעוק
ולבעוט אז באו שני מלאכים קטנים במדים שחורים, כאלה בלי כנפיים
או הילה אבל מאד שריריים ועם משקפי שמש שחורות ולקחו אותו
הצידה בכוח. משה פשוט פנה אל המלאך, אחרי שעקף את שלושת
התיירים שצעקו עליו ואחד על השני, ואמר לו, באנגלית כושלת,
שהוא לא אמור להיות כאן בכלל.
"יו דונט אנדרסטאנד," נאבק משה בשפה "איי אם פרום איזראל. איי
אם אונלי ויזיטינג אין ניו יורק."
"דונט וורי, סיר, וי ויל טייק קר אוף אול יור אקספנסס וייל יו
סטיי אין דה הוטל אנטיל וי פיינד וור יו ויל סטיי פור אבר אנד
אבר." אמר המלאך בקור רוח.
"נו נו!" התעצבן משה, "איים פרום איזראל!" הוא אמר לאט לאט
כאילו המלאך הוא זה שלא מבין אנגלית. בסופו של דבר המלאך שכנע
שניים מהאנשים שצעקו עליו ללכת עם שאר הקהל, אבל משה ועוד אחד
נשארו מולו. הוא ליווה אותם לאחראי עליו.
משה היה חייב לחכות כמעט שעה מחוץ למשרד של ישו לפני שהאדם
שנכנס לפניו יצא עם הבעה ממורמרת מהמשרד. הוא מלמל כמה קללות
ויצא עם המלאך. משה נכנס. ישו ישב מאחורי שולחן מלא טפסים
ומילא עוד כמה פרטים אחרונים בטופס שלושה עותקים של האדם שהרגע
יצא. הוא החתים את שלושת העותקים בחותמת צלב והכניס את הטפסים
לתיקיה. הוא הוריד את המשקפיים ושפשף את עיניו.
"הלו, מוסס," הוא הטה את הראש כדי לקרוא את שמו של משה מעל
גבי לוחית השם שהייתה על חולצתו של משה מאז שהגיע לכאן. "ואט
סימס טו בי דה פרובלם?"
"מיי ניים איז משה," הוא תיקן אותו. "אנד איים נוט ספוסד טו
בי היר. איים נוט אמריקאן, איים איזראלי."
"סו ואט, איים פרום איזראל טו. ג'אסט גו וית דה פלו, נו יוס
פייטינג איט. איט איס אונלי יור איטרנאל פייט און דה ליין, נו
ביג דיל איף יו גט סטאק ור יו דונט ואנט טו בי." ואז הוא צחק
צחקוק מטורף של תסכול. הוא חזר להיות רציני אחרי שניה.
"לוק, ג'יסוס, איי ואנט טו סי דה מאן אין צ'ארג'. איים
ג'יויש, איים נוט אמור לדבר וית יו בכלל." משה כבר התחיל
להתרגז. תמיד שהטיסות שלו התאחרו הוא התעצבן, אבל זה כבר היה
מוגזם.
ישו נראה משוכנע, כנראה בגלל שלא הבין את האנגלית המעורבבת של
משה, והוא הרים את שפופרת הטלפון ולחץ על כפתור. "היי מום, גט
מי דאד, דר איז אה גאי דאט סייז הי איז ג'יויש אנד הי וואנטס
טו טאלק טו גוד." משה בכלל התכוון שהוא רוצה לדבר עם האחראי של
שדה התעופה הזה, אבל גם זה טוב. אחרי עוד חצי שעה של לחכות
נכנס משה למשרד של אלוהים.
"הלו גוד, דר ואז אה מיסאנדרסטאנדיניניג," כשל משה באנגלית.
"זה בסדר, משה," אלוהים היטה את ראשו לקרוא את התווית, "אני
יודע עברית."
"אה, יופי. תקשיב, הייתה אי הבנה, אני לא אמור להיות כאן. יש
פה המון אמריקאים."
"אז מה הבעיה?"
"אני בכלל מישראל."
"נו, יצא לך טוב, בטרמינל של בן-גוריון תמיד יש תור ענקי לגן
עדן."
"אבל אני לא אמור להיות כאן, רק באתי לבקר בני יורק, כל
המשפחה שלי בישראל."
"אתה רוצה שאני אשים אותך על טיסה לגן-עדן ישראל, במקום
להישאר בגן-עדן אמריקה?" אלוהים נשמע מופתע.
"כן, בהחלט."
"אתה רוצה לחזור לעם הישראלי, לעמוד בתור ענקי כדי להיכנס
למקום שבו יש מיליוני חללי שואה, נפגעי טרור, מתי איידס, נהגים
מטורפים, חיילים שנפלו בקרב, מתאבדים דכאוניים ונרצחי ריבים
משפחתיים, מהסוג שתמיד יש צעקות מהבית שלהם?"
משה עצר לחשוב על התשובה שלו לרגע. הוא גירד בראשו ואז הנהן.
למרות שהאוכלוסייה, התנאים ומזג האוויר היו גרועים, משה היה
ישראלי בנשמה. לא חופשה, לא פעולת טרור, ולא בירוקרטיה שאחרי
המוות תפריד אותו מהארץ שלו.
"אוקי," אלוהים הרים את הטלפון והחל לעשות סידורים, "גבריאל
ייקח אותך החוצה עד שאני אטפל בפרטים הקטנים."
"תגיד, אלוהים," אמר משה לפני שהוא יצא "מה ייקרה לאלו שחטפו
את המטוס שלי... לטרוריסטים באופן כללי זאת אומרת?"
"מה? אה, הם חוזרים לגן עדן של המדינה שלהם, וחיים שם עם כל
הפאנאטים האחרים שלכולם הבטיחו שבעים בתולות."
"גן עדן? הם לא הולכים לגהנום?!"
"המקום הכי קרוב לגהנום שרק קיים, משה [הטיית ראש], הוא המקום
ממנו יצאת."