אלוהים שכב על פני התהום. בפה שלו הוא יכל לטעום גם דם וגם
אבק.
"איזה אפס." אמר בוהו. "בוא, בוא תקום. נראה אותך הולך נגדי
לבד."
"עזוב שטויות, בוהו, הוא בחיים לא ירים עליך יד, החנון." אמר
תוהו, הגדול מבין הבריונים, שעמד ליד בוהו. הוא הביט באלוהים
שהסתובב ונשכב על גבו, מביט בשניהם באימה.
"לא לא, תוהו, הוא מרחם עלינו. זה העניין." צחק בוהו.
"אז הוא גם רחום וגם חנון, מה?" שניהם צחקו בקול גדול.
"היי, חברה, תחזירו לי את המחברת טוב?" ניסה אלוהים לפייס את
הבריונים.
"מה זה, זה היומן שלך או משהו? מה זה, יום ראשון, יום שני...
מה זה השטויות האלה הא?" עיין בוהו במחברת של אלוהים.
"נו די, חברה, אני כותב סיפור. תחזירו לי את זה, נו..."
"אלוהים, תקשיב, אני לא יודע מאיפה באת, אבל פה, בחושך על פי
התהום, אנחנו משחקים לפי הכללים שלי." תוהו הצביע על חזהו.
"וכל עוד יש כאן חושך ותהום, אני ובוהו אחראיים על העניינים.
ואנחנו נעשה מה שנרצה במחברת שלך."
"כן." אמר בוהו בחיוך וקרע את המחברת לשתיים. הוא פיזר את
הדפים אל התהום. שניהם צחקו, ורק אלוהים היה משותק מרוב פחד
ולא יכל להגיב. הם הסתובבו והחלו ללכת.
"יהיה לנו שבוע כיפי, נכון אלוהים?" הם צעקו לו כשהלכו. הוא
הביט בעצב בתהום ובדפים המתנודדים ברוח מטה, מטה אל תוך החושך.
הוא התיישב, דמעה אחת זולגת על פניו.
"אני שונא אותם!" הוא סינן לעצמו. ואז, רואה שנפל לידו דף ריק
מהמחברת הקרועה, הוא הוציא את העט שלו, אימץ את עיניו כדי
לראות בחשכה והחל לכתוב. "מעניין איך הם היו מסתדרים בעולם
שלי, בעולם של אור." הוא משך באפו ונאבק בדמעות.

...ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד...