המעלית מתחילה לצלול, היא מושיטה ידה, מנסה נואשות לגעת באחד
הכפתורים, אומרת לעצמה שוב ושוב, רק לא להגיע למטה, רק לא
להגיע למרתף, אך ללא הצלחה, המעלית חולפת על פני הקומות ואז
נעצרת.
העיניים מתמלאות דמעות. מודעת למשמעות הדבר - היא במרתף.
היא רוצה לזעוק לו שיושיט את ידו ויחלץ אותה כמו בשאר הפעמים,
היא עדיין מרגישה מחוברת אליו בחבל הטבור, ממאנת להתנתק ממנו.
אך איך תוכל? הרי שימש קיר תומך ויציב, שתוכל להישען עליו
במהלך השנתיים האחרונות.
מסתכלת מסביב בעיניים מבועתות בחדר המטיל רעדות ופלצות בגופה,
הכל מוכר אמרה לעצמה, למרות השנים שחלפו, אך עדיין הייתה לו
השפעה חזקה עליה, בכל המאבקים שעמדה מולו,  התוצאה יצאה, שידו
על העליונה.
נכנעת ללא מאבק לקול העולה מתוכה, קורא בשמה, ולאט לאט הילדה
הקטנה שבתוכה, מתיישבת בגוף של אישה, מתכנסת בתוך עצמה כליל.





מוקדש לאלון...שלחם את כל המלחמות עבורי,
ומיאן להותיר אותי בעולם שלחולמים כבר לא נותר מקום בו.