חבר יקר.

אני כל כך מצטערת. כמה פעמים עוד אפשר לחזור על המשפט הזה? אני
יודעת שפגעתי בך, ועוד פגעתי בדרך שתמיד אמרתי לעצמי שאותה אני
בחיים לא אקח. את המשפט הזה אני כבר לא אומרת.

אז אני מלאת רגשות אשם, ובצדק. אבל אתה מוסיף, כל מילה קטנה
מוסיפה. עד שמצטבר בתוכי גל ענק שבסוף מתפרץ החוצה, ושוב,
עליך. אז אתה נפגע עוד יותר אבל מנסה להראות לי שהכל בסדר. איך
הכל בסדר? אתה שוב מזכיר את המקרה.

אמרו לי שזה בסדר, שמה שעשיתי לא כל כך נורא. אולי אני נאחזת
בזה יותר מדי, חיה באשליות, ואולי זה פשוט עוזר לי להתגבר. כן,
גם אני צריכה להתגבר. פגעתי בך - פגעתי בעצמי, אחרי שנה וכמעט
חמישה חודשים אני יכולה להגיד גם את זה.

עכשיו אתה רוצה שנהיה ידידים. אבל אתה עדיין מרגיש פגוע ונבגד,
ואני עדיין מלאת רגשות אשם. אולי באמת צריך לתת לזה זמן. הרי
זמן מרפא הכל, לא?

אני לא רוצה לאבד אותך, אני רק מתחילה להעריך באמת את מה שהיה
לנו, אבל אני לא יכולה לראות אותך ככה ואין לי את הזמן
לחכות...

בתקווה שתסלח לי, גם אם לעולם לא תראה את המכתב.