אני כל כך אוהבת לישון אתו.
לפעמים אני אוהבת לחכות עד שהוא נרדם ואז להסתכל עליו.
הוא כל כך יפה כשהוא ישן. השפתיים שלו נפרשות למעיין חיוך,
והעיניים שלו נעצמות בעדינות, והוא נראה כל כך שליו, כאילו
שאין בעיות בעולם, כאילו שהכל מושלם.
וכשאני רואה אותו ככה, אני כל כך אוהבת אותו, מנשקת אותו על
השפתיים היפות שלו, מחבקת אותו חזק, ונרדמת.
היה לנו כל כך טוב ביחד.
ועכשיו אני מנסה להירדם, לבד.
לישון בשביל לברוח מהבעיות.
וזה לא קל. במיוחד כשאני יודעת.
יודעת, שאתו  אני לא אישן יותר.

תמיד אמרתי לעצמי, שאם אני אראה אותו עם מישהי אחרת, אני לא
אברח.
אני אחכה קודם להסבר. שלא יהיה כמו בסרטים האלה, שהוא בכלל לא
אשם, ואם רק היא הייתה נותנת לו הזדמנות להסביר, הם היו חוסכים
כל כך הרבה כאב.
אז נתתי לו הזדמנות להסביר.
הוא התחיל לגמגם כל מיני הברות בלתי מזוהות, ולבסוף אחרי
שתיקה ארוכה, ויתרתי על הרעיון, והלכתי.
הלכתי לבכות.
חשבתי שאנחנו מושלמים.
הוא תמיד היה אומר לי: "אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר בעולם,
אבל תבטיחי לי שאם ימאס לך ממני, תגידי לי, ולא נמשוך את זה
סתם?"
והבטחתי לו.
והוא הבטיח לי.
אז למה יום למחרת אני רואה אותו מתנשק עם "חברה" שלי?!

ואני שוכבת במיטה שלי, מנסה להירדם, לבד. החדר שלי חשוך. שחור.
בדיוק כמו שאני מרגישה. ואז הוא נכנס.
"את בוכה..." הוא אומר לי.
"איזה מחונן, מה אתה עושה פה בכלל?" אומרת, תוך הדגשת השנאה
בכל מילה.
"תקשיבי, אני אוהב אותך את יודעת כמה אני אוהב אותך. את כל
החיים שלי ו..." קטעתי אותו.
"אבל בכל זאת אתה מעדיף ללכת ולהתנשק אתה, נכון?" צעקתי עליו,
את כל הגרון שלי הוצאתי.
התחלתי לבכות.
הוא חיבק אותי, מלטף לי את הראש.
שונאת אותו. בא לי להרוג אותו. אוהבת אותו...
ממלאת את הריאות בריח שלו. כמה שאני אוהבת את הריח שלו.
"אני יודע שאני לא שווה אותך. אני סתם חתיכת אידיוט..." הוא
אומר, מחבק אותי חזק יותר, כאילו פוחד שאברח לו.
"אבל אני חייב להסביר לך מה זה היה," הוא שחרר את האחיזה שלו
קצת.
הורדתי את עצמי ממנו, והתיישבתי על המיטה מולו.
"לא רציתי לנשק אותה. ישבתי אתה כשחיכיתי לך. היא התחילה לספר
לי על ערן, החבר שלה, וכל זה. ואז הסתכלתי עליה, והיא נשקה
אותי. אני לא נשקתי אותה בחזרה. ואז בדיוק באת, והיית כזאת
חמודה, נתת לי להסביר לך מה קורה. אבל כל כך פחדתי לאבד אותך.
לא יכלתי להוציא מילה אחת ברורה מהפה שלי, אני כל כך מצטער,
אני באמת אוהב רק אותך..." הוא אמר, העיניים שלו החלו להאדים,
ודמעה החלה לרדת בזווית העין.
התקרבתי אליו, התכרבלתי בתוכו.
"אל תדאג," אמרתי לו. "אני אוהבת אותך..." נשקתי אותו, נשיקה
קטנה.
"חכי, הבאתי לך משהו." הוא אמר, הוציא מהכיס חבילה קטנה, עטופה
יפה.
פתחתי אותה.
טיפקס, הוא הביא לי טיפקס... למה הוא הביא לי טיפקס?!
"רן... תודה, אבל אתה יודע שאני כותבת רק בעיפרון..." ניסתי
להתבדח, להבין את הקטע שלו תוך כדי.
"טיפקס, שאני אוכל למחוק את הטעות שעשיתי אתמול בערב, ואת כל
הטעויות שעשיתי עד עכשיו."
התחבקנו, התנשקנו. והלכנו לישון.
והסתכלתי עליו הרבה אחרי שהוא נרדם,
נכון, באמת אין בעיות בעולם, באמת הכל מושלם.