כמעט שבוע שלא ראינו אדם
ועדיין לא הייתי גבר
ולא גלשתי באתרי הפורנוגרפיה והחדשות
ולא קראתי את כותרות העיתונים
ולא עיקמתי פרצוף אל הסטודנט עם הטוסטוס
שמיידה אותם כסלעי בזלת על סף דלתנו
בכל בוקר עוד לפני הזריחה. איראן כבר כאן
עקלקלה ולוחשת: לשתי וקלעתי
את צמות בצק הלחמניות שאתה כל-כך אוהב
והכנתי חביתיות מגולגלות ושערות
חלווה בטחינה, ואני אוסף אל פי
עגיל סהר מוזהב מעל תנוך אוזנה
ואומר לה שאני מאוהב
בכתיבה הארורה, בסרטן הגלובאלי,
שאני מאוהב בכל הנשים
המבקשות להחזיק בידיהן רובה ולהילחם
למען מולדתי, ושמכאן והלאה
הייתי רק סוגד לשיכחה
ובונה לה מקדש
וחולץ באולם הכניסה את נעלי הזיכרון הבלויות
ומקפל את גופי מתוך כוונה
ומניח את ברכיי על מחצלות מוכתמות
דם - שתי, דם - ערב
ושעד סוף הערב אני מוכן
לשכוח את שמה
ואת איזור החיוג שלה
ואת השורות הכי יפות שכתבתי
בשם הנאמנות ובשם הבגידה, ולהתוודות בפניה על כך
שהטינטון באוזניי הקטנות הפך לסטאטי מתמיד
והעיוורון - לערמומי, ושאני עדיין
יכול לשמוע את התייפחות העלים שעל צמרות העצים
אבל כבר איני מסוגל להישיר מבט
ולהסתכל לדרורים בעיניים