יושב בצריח הגבוה, לבד. החלונות סגורים, וגם אם אנסה לפתוח
אותם לא אצליח. מהחלון שלי רואים עץ גבוה מאד - יותר גבוה
מהצריח. העץ נע באיטיות מצד לצד, כאילו מתגפף עם הרוח מסביבו.
"בטח נעים בחוץ" אני חושב לעצמי. גם בצריח נעים - המזגן עובד
תמיד, על טמפרטורה קבועה - 24 מעלות צלסיוס (ואולי צלזיוס?).
זו טמפרטורה נעימה, שלפעמים מעבירה צמרמורת של קרירות נחמדה
בגוף. אבל הרוח בחוץ נראית לי יותר נעימה. לרגע אני מביט בפיסת
ניילון שמונחת לידי ונעה כאילו הרוח מזיזה אותה, ומקווה שאולי
זה נכון והחלון נפתח. לא - זה מהמזגן, מהרוח של המזגן.
כל הנוף שאני רואה מהצריח מפוספס. לא כי אני לא רואה טוב, ולא
כי החלונות מלוכלכים - פשוט מאחורי הזגוגית הנעולה ישנם תריסים
רוחביים פשוטים, לבנים. לאורך כל החלונות יש תריסים. הם תמיד
פתוחים, התריסים, אבל גם כשהם פתוחים הם מפספסים את הנוף,
כאילו מסדרים את הכל בשורות ישרות, שיהיה נקי ויפה. לא פעם
תהיתי אם באמת יש שם תריסים או שמה ככה נראה העולם - נוף עם
פסים לבנים לכל רוחבו. אולי... אני לא יודע, כי החלונות אף פעם
לא נפתחים, אז אני לא יודע אם זה תריסים או שככה זה וזהו. אני
מקווה שזה לא ככה, ושיש אנשים שרואים את העולם במלוא הדרו - עץ
ירוק, עלה צהוב, גג רעפים אדום, כביש שחור, שמיים תכולים - בלי
פסים לבנים בשום מקום, בלי קוים ישרים.
כשאני ער תמיד יש מוזיקה בצריח. לפעמים טובה יותר, לפעמים
פחות, אבל בד"כ היא מוזיקה נעימה מכל מיני סוגים. גם תמיד זה
שירים שאני מכיר ואוהב או אהבתי פעם. אני שיש מוזיקה כשאני ער
כי יכול שהמוזיקה נכבית כשאני ישן, אני לא יודע. תמיד כשאני
מתעורר יש מוזיקה וכשאני נרדם גם יש. פעמים רבות אני מנסה
לסחוט מעצמי עוד דקה של ערנות בשביל לדעת מה קורה למוזיקה -
אולי היא תיפסק ויהיה שקט; כמו ילד שמנסה לזכור מתי הרגע שהוא
נרדם אז הוא מחזיק את עצמו ער כמה שהוא יכול. אבל בסוף תמיד
נרדמים ולא יודעים מתי, ואני לא יודע אם לפעמים יש שקט. אולי
גם בלילה החלונות נפתחים ואני לא יודע. ניסיתי לשים לי סימנים
כמו שעושים בלשים בסרטים - פיסת שיער מוצמדת לחלון, בקבוק
שעומד על הקצה וייפול אם יזוז קצת... שום דבר לא עזר. אני
עדיין לא יודע.

יש רגעים שהעולם בחוץ כ"כ מרעיש שאני שומע פיסת קול מבחוץ. זה
קרה היום - שמעתי צחוק של ילדים מהחלון בצד הרחוק של הצריח.
רצתי לשם מהר והדבקתי את פרצופי לזגוגית החלון לראות את המתרחש
- זה היה מדהים.
קבוצת ילדים משחקת בחוץ - רצים, קופצים, צוחקים וצועקים (ככה
זה נראה מכאן לפחות, כי לשמוע לא הצלחתי). ולא אכפת להם מכלום
- כשהם רוצים לשתוק הם שותקים ויש שקט, כשהם רוצים לצחוק הם
צוחקים ויש רעש, כשהם רוצים ללכת הם הולכים, בטח בבית שלהם
כשהם רוצים להרגיש את הרוח הם פותחים חלון, ואולי גם להם יש עץ
גדול מולו והם רואים אותו ורוקדים ברוח יחד איתו.
נזכרתי שגם אני הייתי ילד פעם. וגם אני הרגשתי ככה. ונזכרתי גם
שפעם החלונות נפתחו, אפילו בקלות. והמוזיקה היתה מפסיקה, והיה
שקט. כן, פעם גם אני הייתי ילד. פעם גם אני הייתי...תמים? לא,
זו לא המילה המתאימה...חופשי? לא... משוחרר? אולי. אולי שלושת
הדברים ביחד. ללא-מעצורים. זה הביטוי שחיפשתי. הייתי רוצה
להיזכר גם מתי ולמה סגרתי החלונות בפעם הראשונה - היה לי חם?
היה לי קר? היה לי רועש? היה לי שקט? למה עשיתי את זה?
ויותר מהכל הייתי רוצה לדעת איך פותחים את החלונות שוב. אפילו
רק בשביל לבדוק אם יש שם תריסים או לא.